לפני כחצי שנה התראיינתי עם חתומות נוספות ל"מקום הכי חם בגיהנום" על מכתב הסרבנים והסרבניות שפרסמנו. בתגובה כתב דני גוטוויין טור שבו הוא טוען שסירובנו משרת את הכיבוש. לא הסכמתי עם טענותיו כלל, ורציתי לכתוב להן תגובה, אך בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל. כעת, לאחר שפורסם מכתב הסירוב של 8200 וגוטוויין שוב ביקר אותו, הרגשתי שאני לא יכול שלא להגיב.
את הביקורת שלו על המכתב שלנו ביסס גוטוויין על מלותינו שלנו, ולא של אחרים. בטור על מכתב 8200 גוטוויין חסר את היושר האינטלקטואלי הבסיסי הזה .סרבני 8200 התראיינו לתקשורת כמה פעמים, אולם גוטווין לא מתייחס לדבריהם כדי לבצע את ניתוחו האחרון. רובו המוחלט של הטור מתחיל מהתייחסותם של אחרים לאותו סירוב; ממשיך בראיונות ונאומים של אישי שמאל כגון נועם שיזף על פתרון המדינה האחת; ונגמר בדיבורים על הגירה או "ירידה", כשם שגוטוויין מתעקש לקרוא לה בבוז.
מצער מאוד להיווכח שגוטוויין מאחד כמה תופעות בשמאל, נטולות הקשר סיבתי, רק כדי לנגח את הסרבנות שהוא כה מתנגד לה. לכן, לא אתייחס כלל לסיפוח או לפתרון המדינה האחת מכיוון שאין להם בכלל קשר למכתב הסירוב.
ראשית, אני מסכים עם גוטוויין שהסרבנים אינם רואים "בהתנגדות רבת השנים של כמה ממפלגות השמאל לכיבוש" התנגדות מספקת, ובצדק גמור, לדעתי. אחת הטענות של גוטוויין כלפי המכתב שאנחנו פרסמנו היתה שהסרבנות אינה עוזרת, כי בחמש השנים האחרונות הכיבוש רק החמיר, אף שלא פורסם מאז 2008 ועד המכתב שלנו מכתב סירוב נוסף, כלומר, חלפו בדיוק חמש שנים שבהם לא היתה סרבנות מאורגנת. את הביקורת הזאת אפשר להפנות דווקא כלפי מפלגות השמאל עצמן – הרי הן מתנגדות כבר שנים לכיבוש, ובכל זאת הכיבוש רק מחמיר. ואם גוטוויין יטען שזה נובע מחולשתן היחסית, אוכל לטעון באותה מידה שהכיבוש לא נפסק כי עוד לא היו מספיק סרבנים. אולם, דיון זה הוא לא רלוונטי, מכיוון שמפלגות השמאל אינן מתנגדות לכיבוש כלל. אילו היו מתנגדות הן היו כמובן מסתייגות ממכתבי הסירוב, אבל גם משתמשות בהם כדי לנגח את הליכוד על המשך הכיבוש אשר גורם למעשים כאלו. במקום זאת הן מעדיפות להתחרות בליכוד- מי יותר פופוליסט ומתלהם. אילו "מחנה השלום" הנודע באמת היה מתנגד לכיבוש ומבקש שלום הוא לא היה תומך באופן אוטומטי בכל מלחמה שישראל יצאה אליה, כולל אלו שהתבררו כאסון מכל בחינה, כבר מיומן הראשון.
ההבדל העיקרי בין הימין לשמאל בנושא המדיני-בטחוני ב-20 השנים האחרונות היה בנוגע לשאלת "התהליך". אותו משא ומתן טקסי שברור לכל שלא יסיים את הכיבוש ונועד למרק את מצפוננו – שאנו עושים הכל למען השלום. כך לא יהיו לנו עכבות מוסריות כאשר נעמוד במחסומים ונעכב נשים בהריון, או במידה שנאזין בסתר לפלסטינים כדי לברר את נטיותיהם המיניות, וכמובן כדי שנוכל לרחוץ בנקיון כפינו לאחר שנצא למלחמה שבה נהרוג מאות ילדים. שכן, ראו זה פלא, בשנים האחרונות בנימין נתניהו, ראש הממשלה מהליכוד, הקפיא בנייה בהתנחלויות, פתח במשא ומתן עם אבו מאזן, ואפילו שחרר אסירים כמחווה. אם כך, מהו ההבדל המהותי במישור המדיני-בטחוני בין גוטוויין אשר תומך בכל מלחמה, אולם גם במשא ומתן עם אבו מאזן, לבין בנימין נתניהו?
באשר להאשמות בתאצ'ריזם וראנדיזם, בהם הוא מאשים במקשה אחת את הסרבנים ואת גדעון לוי שתומך בהם, אין אלא לגחך. אשר ללוי, החיסולים "הממוקדים" שהוא יצא נגדם במאמריו בהקשר לסירוב, החלו ביוזמתו של שר הביטחון ממפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר, ולמעשה בזכות מפלגת העבודה הם זכו ללגיטימציה בקרב כלל הציבור. מדינויות החיסולים הורחבה בשלטון אולמרט, תחת הסכמה שלמפלגות השמאל אשר ישבו אתו בשמחה בממשלה. אפילו במלחמה האחרונה, כאשר מפלגות השמאל ישבו באופוזיציה והיו חופשיות לחלוטין למתוח ביקורת, הן לא השמיעו שמץ של התנגדות למדיניות החיסולים הרצחנית שנתניהו נקט בה. אם כן, מובן למה לוי התייאש ממפלגות השמאל, ופנה לטייסים עצמם שיסרבו – לא בשביל שירחצו בניקיון כפיהם אלא בתקווה שסירוב זה יזעזע את המערכת עד שלא יותיר לה ברירה אלא לשנות את מדיניותה.
האשמת הסרבנים עצמם בראנדיזם היא המגוחכת ביותר בכל המאמר: הנה, לפי גוטוויין, אנשים אשר פועלים למנוע פגיעה באחר- ולעתים אף מוכנים לשבת למענו בכלא -הם כאלה הדוגלים בתפישותיה של איין ראנד: חיים למען עצמם בלבד ולעולם לא יקריבו משהו לטובת אחרים. גם הקשר שבין בחירה בסרבנות ובחירה בהגירה שגוטווין ניסה לדחוף אותה בכוח כדי להאשים אותנו בתפישת עולם השאובה מהימין – מופרך. למעשה, אם כבר הקשר בין סרבנות להגירה הוא הפוך ממה שגוטווין מציע: אני בחרתי בסרבנות כדי לשנות לטובה את ארצי, במקום להגר למדינה שבה אחיה טוב יותר. אגב, ההתנשאות של גוטוויין על הגירה -עד כדי השוואתה לראנדיזם– מוזרה למדי, בהתחשב בכך שכולנו בני מהגרים שבאו לפה.
הייתי רוצה לשמוע פעם אחת מישהו שמתייחס עניינית לסרבנות ולטענות המוסריות שהיא מעלה. עד כה שמעתי המון טענות נגדנו, אבל בסופו של דבר אף אחד לא מתייחס לנושאים שהעלינו. בעיני זה אות קלון לימין ולשמאל הציוני. ובינתיים, בשקט, בלי שאף אחד ידבר עליהם – מיליוני בני אדם ממשיכים לחיות כבר עשרות שנים בעזה ובגדה המערבית תחת כיבוש ודיכוי בלתי נסבל, שאנחנו ממשיכים לבצע. בלי לשאול שאלות.
אייל גבריאלוב הוא מחותמי מכתב השמיניסטים 2013
