לבית ברחוב חיים הגעתי בגיל 17, אחרי שעזבתי את התיכון ועברתי מעיר לעיר, מחפש את עצמי לפני הגיוס לצבא. ידידה שלי, ששמעה על מקום שעוזר לשקם נערים ולשלב אותם במסגרות שמתאימות להם, סיפרה לי.
אני זוכר את היום שבו הגעתי לשם, אף פעם לא אשכח אותו. ביום שישי בשעה 11:00 התייצבתי בכתובת: רח' חיים שפירא 5, חיפה. הגעתי עם מזוודה מלאה בבגדים וגיטרה. זה היה בעצם כל הרכוש שלי.
דפיקה אחת בדלת. אין מענה. דפיקה שנייה בדלת. אין מענה. ואז, בדיוק, כשאני מתחיל להתייאש ורוצה להפנות את הגב וללכת – הדלת הקסומה נפתחה. מהדלת יצא בן אדם, נראה בן 23 כזה, עם חיוך על הפנים. "אני עידו", הוא אמר, "ואתה בטח דניאל. חיכיתי שתבוא".
עידו סיפר לי שממש לפני שהגעתי כל הנערים בבית יצאו למרכז יום. הוא אמר לי שלצערו הוא חייב לצאת לשעה כדי לעשות סידורים לקראת קבלת שבת, ושאני יכול לשבת בינתיים בבית קפה ולהמתין לו. הוא הציע לי כסף לקפה, אבל אני סירבתי. בזמנו עוד היו לי כמה גרושים שיכולתי לבזבז. ישבתי בקפה ברחוב הרצל וחיכיתי. זו הייתה שעה ארוכה מאוד מבחינתי.
עברה שעה. עמדתי מול הכניסה לבית ותהיתי. לאן הגעתי? מה יקרה עכשיו? מחכה לי שם משהו טוב, או שזו סתם עוד מסגרת שתנסה להגביל אותי ולהוציא ממני את שמחת החיים שגם ככה בקושי נותרה לי?
כבר אז ידעתי שאני בבית
דפיקה אחת בדלת. היא נפתחת, והנה עידו: "חיכיתי לך דניאל, תיכנס". עידו הציג לי את ישראל, המדריך השני. יש כל מיני טפסים למלא, הם אמרו לי, אבל לפני הכל נשב לאכול ארוחת צהריים. זאת הייתה הפעם הראשונה זה שלושה חודשים שאכלתי ארוחה חמה וביתית ולא משהו שיצא מקופסת שימורים.
בערב בדקו את המזוודה שלי, באישור כמובן. אחרי שלא נמצאו שם חומרים מסוכנים אמרו לי שאני יכול להעלות את המזוודה לחדרים למעלה. ישראל ליווה אותי לקומת הבנים והראה לי איפה אני ישן.
בשעה 19:00 ירדנו לארוחת ערב וקבלת שבת. זה היה מצחיק, היינו שם בני אדם מכל הדתות, מעורבים יחד – נוצרים, מוסלמים ויהודים. התיישבנו, בירכנו, אכלנו. התחברתי במיוחד לסרגיי. הוא הגיע לבית יום לפני. שנינו היינו חדשים ומאוד מבולבלים. באותו ערב הכרתי הרבה נערים, חלקם נחמדים וחלקם נחמדים פחות. אבל כבר אז ידעתי שאני בבית ושאני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.
חצי שנה גרתי בבית ברחוב חיים, עד שקיבלתי אישור לגור ב"בית החייל" חודש לפני הגיוס. בחצי שנה הזאת ראיתי הרבה נערים שבאו ועזבו, ואחרים שבאו במקומם. ראיתי נערים שמגיעים מהתחתית ויוצאים מהבית הזה לחיים הרבה יותר טובים.
"לא רוצה אותם בעיר שלי"
גם אתם בטח שמעתם על הבית ברחוב חיים, שהגיע לכותרות באחרונה. בתחילת אפריל מסתיים החוזה של ההוסטל. השכונה שבה הוא נמצא כרגע לא טובה, היא מסוכנת. כשאני הייתי בהוסטל היו מקרים של נרקומנים שדקרו נערים, היו נערות שיצאו לקנות סיגריות והותקפו. זה לא מקום טוב לנערים.
אבל ראש העיר יונה יהב מתנגד בתוקף שההוסטל יעבור לכתובת חדשה במרכז הכרמל. "לא רוצה אותם בעיר שלי", הוא אמר, "שילכו לקריית אתא. אתם רוצים לשים אותם במרכז הכרמל? השתגעתם? שיהיה שם מרד תושבים?"
הדברים של ראש העיר חוללו מהומה. הרבה אנשים טובים התייצבו לצדנו, מחו והפגינו. גם אני לא יכול לשתוק. הבית הזה הביא אותי למקום שבו אני נמצא עכשיו, וזה מקום טוב בהרבה מה שהייתי בו לפני שמישהו פתח לי את הדלת.
אדוני ראש העיר, תנסה לתאר לעצמך לרגע שאתה נער או נערה שנמצאים כרגע בהוסטל. אתה בן 14 או 17, ואין לך מקום אחר ללכת אליו. מה היה מתחולל בראשך אם היית שומע מה חושב עליך ראש העיר שלך?
דניאל לופננקו, בן 21, גר בחיפה, מתעסק בניהול רשתות ואבטחת מידע, מתכנן ללמוד בטכניון
