בחודש יולי 2007 חזיתי באחד האירועים המצערים בחיי. מאות מאנשי כוחות הביטחון הגיעו ליישוב הבדואי אום אלחיראן, כדי לפנות את תושביו ולהרוס את בתיו. שוטרים הוציאו מהבתים עריסות ובהן תינוקות, דחפורים הרסו את המבנים ועצי הזית נעקרו מן החצרות. לכוחות הביטחון הצטרפו עשרות נערים, עובדי קבלן, שהובאו למקום כדי לפנות את מיטלטליהם של התושבים למכולות ולפנותם מהמקום. משסיימו הנערים את מלאכתם, יצאו בריקודים מול התושבים ההמומים וזימרו כי "זו הציונות החדשה".

חלפו שמונה שנים ודיונים אין-ספור בערכאות משפטיות ושוב מרחפת סכנת הריסה על הכפר. הפעם סכנה זו מוחשית מתמיד, מכיוון שבג"צ דחה לאחרונה את ערעור התושבים וכך אפשר למדינה להמשיך בתוכנית לפנות את 1,000 תושבי הכפר ליישוב חורה הסמוך ולאפשר את הקמתו של היישוב היהודי חירן על אדמת הכפר. לא עזרו הצהרותיו של ראש המועצה המקומית חורה על כך שאין ביישוב שלו מקום לתושבי הכפר, לא עזרו גם הסברי התושבים כי המושל הצבאי, בשם המדינה, הוא שהורה להם להתגורר במקום בשנת 1956, עת פונו מאזור ואדי זובאלה, הסמוך לקיבוץ שובל.

קילומטרים ספורים מהכפר, במעלה הכביש המוביל ליער יתיר, יושבות 25 משפחות יהודיות מגרעין "חירן" במחנה זמני וממתינות ל"תהליכי אישור אחרונים לעלייה לקרקע לישוב חירן", כפי שמבשר אתר האינטרנט של התנועה המיישבת "אור". עוד נכתב באתר כי "הכוונה היא לבנות יישוב המיועד לקהילה הדתית-לאומית בצפון הנגב כחלק מהקמת רצף ישובים יהודים באזור".

תיאורי אופיו של הגרעין המתיישב, עומדים בסתירה לטענת המדינה בפני בג"צ, כי ליישוב החדש לא יהיו מאפיינים ייחודיים ושהוא יהיה פתוח לכל תושב. כך, במעשה של עיוורון חלקי, קורם עור וגידים סיפור נוסף על מאבק לאומי-אתני סביב קרקעות והתיישבות במדינת ישראל.

אום אלחיראן, מאי 2015. צילום: אורי פינר

בדעת מיעוט קובעת שופטת בג"צ, דפנה ברק-ארז, כי "המדינה כלל לא שקלה נתון חשוב נוסף ואף קריטי – העובדה שהמבקשים הם בני רשות במקום זה עשרות שנים. בעניין זה המדינה התבססה על מידע מוטעה, ולפיו המבקשים הם מסיגי גבול. גרוע מכך, המדינה לא חזרה ושקלה את החלטותיה משהתגלו העובדות לאשורן. היא לא שקלה כלל את הזיקה שפיתחו בני-הרשות למקום מושבם… ואת עוצמת הפגיעה בהם לאחר עשרות שנים שבהן ישבו".

בג"צ הוא אולי המוסד החשוב ביותר במדינת ישראל ויש לכבד את החלטתו. ואולם, יש גם לבחון בביקורתיות אם יש כלל סיכוי לבדואים בנגב לנצח במאבק משפטי כלשהו על קרקעות במערכת המשפט הישראלית. מערכת שהתעלמה לחלוטין מהשיטות המסורתיות של הורשת הקרקעות שנמשכו גם תחת האימפריות העות'מנית והבריטית, מערכת שבשנת 1953 הפקיעה את האדמות שמהן גורשו הבדואים בשנת 1951 באמצעות חקיקת "חוק רכישת מקרקעין", מערכת שפסחה על הישובים הבדואים כאשר עבר חוק התכנון והבנייה בשנת 1965 והמשיכה להתעמר בהם בצווי פינוי, הריסות מתמשכות והצעות מעליבות לפיצויים.

כפי שהדברים נראים כעת, בעוד כמה שנים ייצרב בזיכרון הקולקטיבי המאבק על היישוב אום אלחיראן כמיתוס "תל חי" של החברה הערבית-הבדואית בנגב. מעטים נגד רבים, הנאבקים על פיסת אדמה באזור מבודד ומותקפים על ידי כוחות חזקים מהם בחוסר צדק. נכון שבין מיתוס תל חי לבין הסיפור ההיסטורי ישנו פער אדיר, אך זה טיבם של מיתוסים, לספר סיפור שיצדיק תפיסות גדולות יותר.

אבל יש אפשרות אחרת. כששוב ביקרתי בכפר, בשבוע שעבר, נאם בפני הנוכחים השייח של הכפר. בצעד מעניין הוא קרא להקמת יישוב משותף עם היהודים המעוניינים לגור במקום. עתה נותר לראות, האם אום אלחיראן ייהפך לעוד מיתוס לאומי במאבק הקרקעות בין ערבים ליהודים בארץ הזו או למודל חדש של שותפות בין ערבים ליהודים שיהפכו משבר גדול להזדמנות חדשה ואופטימית לעתיד הנגב.

אריאל דלומי הוא מנהל משותף של ארגון אג'יק – מכון הנגב, הפועל לקידום תהליכי פיתוח חברתי וכלכלי בחברה הבדואית בנגב ולשוויון בין האוכלוסייה הערבית ליהודית