"כרומה קי", כך נקראת טכניקה טלוויזיונית שמאפשרת להחליף את הרקע הנצפה מאחורי סובייקט, מבלי שזה ייצא מגבולות האולפן. המצולם נעמד לפני מסך ירוק ובאמצעים דיגיטליים, בתהליך שנקרא קומפוזיטינג, הרקע הזה מוחלף בתצלום אחר ברקע וכך נוצרת אשליה. מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, בחר להשתמש בתמונתו של ח"כ איציק שמולי על רקע אותו מסך ירוק, גרין סקרין, כדי ללוות את ההמלצה שלו (אנדורסמנט בלע"ז) בפייסבוק למתפקדי העבודה לבחור בשמולי בפריימריז. התמונה לקוחה מתוך צילומי סט לסרטון היתולי שהפיקו בשלום עכשיו, שמבחינת מידת הלעגנות, השנאה והשימוש בסטריאוטיפים, גורם לסרטון "מפסיקים להתנצל" של בנט להיראות כמו צל חיוור שלו.

אופנהיימר, אשר כשל בעצמו כבר שלוש פעמים להיבחר למקום ריאלי ברשימת העבודה, החליט להתבטל בפני חבר הכנסת איציק שמולי, כפי שעשה במקרים קודמים מול מדונה ואובמה, כשקיבל את פניהם בתשואות משום שהם תומכים ב"תהליך השלום" המקודש, ולהפעיל את כל כובד משקלו האלקטורלי במפלגה למען שותפו האמיץ לדרך. זאת אף ששמולי לא משתמש בדימויים האוטופיסטיים של שלום כמו שני האחרים.

בדומה לתפקיד החזאי במהדורת החדשות, המדווח לאן נושבת הרוח בתרשימים ובתמונות המוצגות מאחוריו, ניצב שמולי בתמונה זו בחולצת "מחאה חברתית" אשר הב' בה הוחלפה ל-מ' מלשון מאחז. שמולי באמת מבין לאן הרוח נושבת – וכפי שידע לדלג בחופשיות בין קבלת תרומות מבעלי הון לבין מאבק נגדם, כך גם ידע לחוש היטב את הפופולריות שבה הוא עשוי לזכות אם יתקוף את חברת הכנסת חנין זועבי, אותה כינה לא פחות מאשר "פני הרוע והשטנה" כאשר הצטרף למאמצי קידום השקר שלפיו היא הביעה תמיכה במעשה החטיפה של הנערים בקיץ, ואחר כך ביים סצנת התפרעות בכנסת, כדי שיוכל להתגאות בפני עוקביו בפייסבוק שהוא סולק מן המליאה כשלחם על כבוד חיילי צה"ל.

אז מדוע אופנהיימר חש צורך עז כל כך לתמוך באופורטוניסט כזה, אשר בוודאי ישמח לרכוש את חומרי הגלם שלו על רקע גרין סקרין לשימושים מתחלפים בעתיד? לא צריך לחפש רחוק אלא בטקסט האנדורסמנט עצמו: "חבר הכנסת שמולי הוא כתובת חשובה כדי לקדם את חזון שתי המדינות והשלום".

שתי המדינות, נהפכו אצל אופנהיימר אפוא מ"פתרון" ל"חזון", ובכלל לאחרונה תנועת שלום עכשיו מיתגה עצמה בכינוי הבומבסטי משהו, "שומר הסף של חזון שתי המדינות". וזה לב העניין בעצם: הקנאות לפתרון מדיני מסוים, כבר מזמן גברה אצל אופנהיימר על הערכים שלשמם הומצא הפתרון מלכתחילה. עד כדי כך, שתגובתו בפייסבוק, הספק מהולה באירוניה עצמית, להצטרפותו של גלנט לרשימתו של כחלון היתה רק "האם הוא תומך בשתי מדינות?" מבלי להיכנס לדיון האם פתרון שתי המדינות הוא אפשרי או צודק, מדאיגה הקנאות של אופנהיימר ושלום עכשיו (הם הרי שומרי סף, שמא תיפרץ החומה) משום שזו עלולה לרמז כי המניע לכך טמון אך ורק ברצון שתהיה כאן מדינה עם כמה שפחות אזרחים ערבים. ואם זה "חזון" כלשהו, הרי שזה חזון גזעני שתואם היטב את רוח ההתלהמות של שמולי כלפי זועבי.

שלום עכשיו תחת הנהגתו של אופנהיימר, ירדה מנכסיה כתנועה שמשנה את הלכי הרוח הציבוריים בישראל. למזלנו, נותר ממנה עדיין המפעל החיוני והיקר מפז של מעקב אחר ההתנחלויות והמאבק המשפטי בגזל הקרקעות שלהן. חוץ מזה, בשלום עכשיו בעיקר מחליפים גימיקים בכל פעם כדי לנסות ולחזור אל מרכז השיח. בשנתיים האחרונות זה מתורגם למאמץ למצב את התנועה כמובילת המחנה דרך "כנס השמאל" שאותו היא מארגנת. בפעם האחרונה זה נגמר במבוכה סביב ההזמנה של ד"ר עינת וילף להשתתף בכנס, על אף היותה חברת הוועד המייעץ הבינלאומי של NGO Monitor, שרודפת באורח פעיל ארגונים רבים מאותו מחנה שהכנס היה אמור לאחד. אבל גימיקים בפייסבוק כמו הסרטון בו מצולם שמולי ותחרות פוסטרים נהפכו להיות עיקר המפגש של התנועה עם הציבור הרחב. 

בשלום עכשיו של אופנהיימר, המטרה של חזרה אל קדמת הבמה לפעמים מקדשת את האמצעים עד כדי אובדן דרך. עם ההכרזה על הפסקת האש שלאחר מבצע צוק איתן, בשלום עכשיו הפיצו את הסלוגן "ועכשיו לשלום" כמעין דרך להכריז בריש גלי כי היה צריך להמתין ללחימה שתסתיים. זאת משום שמי שעומד בראש תנועה אשר כל תכליתה אמור היה להיות קידום השלום, התקשה לבקר את נתניהו בעת מרחץ הדמים הנפשע הזה, והתוודה בראיון למגזין "טיים" כי קשה לו לאמץ עמדה ברורה לגבי הנעשה בעזה. כי מבחינתו של אופנהיימר, העיקר שתחזיק את הכתוב "שתי מדינות" אפילו על רקע מסך ירוק – כי הרקע יכול להתחלף.

ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון מחיפה. שימש מדריך נוער בתנועת שלום עכשיו בתקופת ממשלת רבין השניה