אולי זה האבל על מותו של גיבור קדש, מציל ישראל מהתופת ביום הכיפורים (ולעזאזל המוצבים) וכמובן, אדריכל הפתרון של מחנות הפליטים בלבנון 82'. ואולי אלה מכרזי הבנייה בשטחים שיפתרו סוף סוף את בעיית הדיור הישראלית, או סיפורי אהבה-שנאה בין רבנים, משפחות פשע וחברי קונגרס. אני לא יודע מה מכל אלה הצליח להסיח את דעתו של הציבור מהסיפור האמיתי שקורה כאן ממש בעצם הימים האלה, וצפוי להביא לשינוי חסר תקדים לחברה בישראל.
מזל שאני כאן כדי להזכיר לכם, נכון? חשבתם שנשארה רק עוד שנה עד שיהיה טוב? חדשות מעולות, חברים – עוד חודשיים וחצי נמגר את העוני.
באמת, בלי ציניות: הוועדה למלחמה בעוני התכנסה כבר פעמיים, והיא עתידה לפרסם את המלצותיה לקראת סוף חודש מרץ. ואתם יודעים איך זה משם והלאה: כמה עניינים פורמליים ואנחנו מיישרים קו עם OECD. ואם יישארו פה כמה עניים אחר כך, זה רק בשביל כתבות צבע בטלוויזיה. אחרי שנגמרים הצילומים הם חוזרים לפנטהאוזים במערב ראשון להספיק לסמס ל"מאסטר שף".
לוועדה יש אתר אינטרנט מלא מידע כרימון, חברים בה 50 אנשים (טוב, בעצם 47. שלושה התפטרו, אבל אחת מהן היא אווה אילוז נשיאת בצלאל, ויש חשש אמיתי שגם שני האחרים, מרצים מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הם שמאלנים עם נטיות סוציאליסטיות). בוועדה מאזינים ליוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ומקשיבים רוב קשב למומחים של חברת הייעוץ מקינזי. הוועדה מתכננת להקטין את מספר העניים ואת עומק העוני, ורק דבר אחד היא מעדיפה לא לעשות: להקשיב לעניים.
ולמה? בגלל חשש למצג של פטרנליזם. וזה יפה, אם אתם שואלים אותי, שיושבים עשרות נציגי ממשלה וציבור, פקידים בכירים ומנכ"לי עמותות ופילנטרופים, דנים בשיפור עתידם של קרוב ל-2 מיליון ישראלים, וחוששים מחזות פטרונית. לפעמים אני חושש שנציגיה ושלוחיה של הממשלה הזאת פשוט צנועים מדי.
אבל למה לעסוק בזוטות? יושבים שם אנשים עתירי זכויות (ולא פעם, גם עתירי ממון ומקובלים בחוגים הגבוהים), וממילא מיותר להקשיב לעניים כשהמשימות רבות כל כך וסדר היום עמוס כל כך. אם תציצו בפרוטוקולים של שני המושבים שכבר קיימה הוועדה, תגלו שהיא לא הותירה כמעט אבן אחת על כנה. בפירוט הנושאים שעל סדר היום אפשר למצוא עשרות סעיפים, כולל פינוי-בינוי ותמ"א 38, מאפיינים ייחודיים של המגזר החרדי והאוכלוסיה הלא יהודית, רגולציה בתחום השכירות, "תוכניות טובות עולות כסף", "חשוב להשוות את המצב בישראל ל-OECD" ועוד סעיפים מגוונים שמגלים אמנם רק טפח מהתבונה שבדיון, אבל בוודאי מסתירים איזה תשעת-אלפים קבין של חוכמה.
בקיצור חברים, אל דאגה, אנחנו בידיים טובות.
רק בהערת אגב אפשר להביא שני משפטים קצרים שאמר יו"ר הוועדה אלי אלאלוף, ושאני נוטל מידיעה של אור קשתי ב"הארץ": "אני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג למימון ההמלצות שלנו. אנחנו צריכים לתת לממשלה לבצע אותן"; וגם: "אני לא חושב שאני הולך לשנות את כל סדרי בראשית כדי לתקן את העוני. נושא כמו ההפרטה הוא חשוב ומורכב, אך אין לנו יכולת לעצור זאת".
בקיצור, אלאלוף מתעסק במיגור העוני, ולא בפרטים שוליים כמו מדיניות ותקצוב. ואם בזמן שבו הוועדה הבאמת מפוארת למלחמה בעוני מנהלת קרבות בלימה עקשים ומהלכי פריצה נועזים בגזרת התפרן, הממשלה דווקא מקטינה את מסגרת התקציב החזויה ומגדילה את תקציב הביטחון – אל תעסיקו את כבוד היו"ר בזוטות. יש לו מערכה לנהל. אז יהיה קצת פחות כסף לרווחה, בריאות, חינוך ואיכות הסביבה. זה לא אומר שלממשלה לא איכפת. עובדה, יש ועדה!
אני יודע מה הדבר הבא שתגידו: למה רק ביקורת? למה רק פופוליזם זול וחתרני שמציג ועדה ממלכתית ככלי ריק ובזבוז זמן וכסף ציבורי? צודקים. גם אני נגד הדברים האלה, ולכן החלטתי לנדב מעט מחוכמת השנים הארוכות שביליתי במחיצת האינדוקטרינציה הישראלית. כזה בן אדם אני, מלא כל טוב. הנה הצעת המדיניות שלי:
הדרך לייצר צריבה תודעתית ציבורית של ניצחון במלחמות והזדהות אמיתית עם המאבק היא פשוטה יחסית. כל מה שאנחנו צריכים כדי לנצח במלחמה בעוני הוא ליצור יום זיכרון לעוני. יום שיאחד את כולנו סביב מטרה אחת, סביב זכר הנופלים במערכה, קורבנות טרור הדלות ומתקפות הדלפונות. ביום כזה, המדינה תסביר לנו שהם נפלו למען כולנו, הקריבו את עצמם למען בניין ציון – ואנחנו נצעד בת"ס-תס"ח, נצדיע לדגל ונתייפח.
כי אם יש יום זיכרון, ברור שיש איזו מלחמה, ואם יש מלחמה ברור שהיא צודקת, ואם זוכרים את הקורבנות – אז באמת לעזאזל המצב עכשיו. העיקר הזיכרון ורק אל תשאו את שמם לשווא. ואם בינתיים הכסף שעשוי להקל על המצוקה של חסרי הדיור, מצוקת האשפוז של נטולי הביטוח ומצוקת הרעב של חסרי הפנים, הולך לעוד טנק או מטוס או צוללת או טיל? אל תדאגו, חברים. נזכור את כולם.
