המקום: בית הארחה מרוחק בדרום הארץ. הנוכחים: כ-30 תלמידי דוקטורט משתי מחלקות בפקולטה למדעי החברה מאחת האוניברסיטאות בארץ, כ-75 אחוז מהם נשים, וארבעה אנשי סגל. ההקשר: סדנה בת יומיים לפיתוח מקצועי של דוקטורנטים, כולל הרצאות על פרסומים, פוסט דוקטורט, פרסים ומענקים וכו׳.
כבר מהרגע הראשון משהו נראה מוזר. מתוך שבעה דוברים בסדנה (שמונה, אם סופרים אחד שביטל ברגע האחרון), רק אחת היתה אישה, והיא הוזמנה לסשן שהתמקד באקדמיה וחיים אישיים. לא שלאותה חברת סגל לא היה מה לתרום בהרצאות בנושאים "מקצועיים" יותר, אבל כנראה שהתאים יותר שתדבר על משפחה והורות.
***
זו היתה יכולה להיות הזדמנות לחוויה מעצימה, אם השיחה היתה סבה סביב הקשיים הייחודיים שיש לנשים באיזון בין חיים אישיים וקריירה באקדמיה (על כך בהמשך), אבל לא כך היה. לצד אותה דוברת דיבר גם חבר סגל, ושניהם הציגו את סיפורם האישי על החיפוש אחר האיזון המיוחל, ללא התייחסות להבדלים מגדריים או לקונפליקטים עם בן/בת הזוג בנושאים האלה. תראו מה זה: גברים ונשים, כולם מתמודדים עם אותם קשיים, כולם מחפשים איזון בין משפחה לקריירה!
בשלב מסוים פקעה סבלנותי. הרמתי את היד ואמרתי: אנחנו יושבות פה רוב של נשים ומקשיבות לסדרה של דוברים גברים, האישה היחידה שהגיעה התבקשה לדבר על חיי משפחה, וכל השיחה הזאת מתנהלת כאילו אין לנושא הזה השפעה שונה על הקריירה של נשים וגברים. מה נסגר?
צריך להבין, המשתתפים בסדנה מגיעים ממחלקות ביקורתיות מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית. אין שם אחד שלא קרא תיאוריות פמיניסטיות ולא יודע לדקלם בעל פה את באטלר ומקינון. אולי דווקא בגלל זה, מה שקרה בהמשך תפס אותי בהפתעה גמורה. בחדר מלא נשים, ארבעה גברים התייצבו ברצף להסביר לי למה אין בעיה. במקום להשהות לרגע את אינסטינקט ההתגוננות ולהקשיב, לשמוע נשים נוספות, הם מיד הגיבו.
הראשון אף הגדיל לעשות וקטע אותי באמצע. התגובה שלו היתה מדהימה כל כך, שהיא שיתקה אותי לחלוטין. ״אני אהיה כן אתכם", אמר. "כל מי שבא לפה לדבר עשה לנו (למארגנים) טובה אישית. והאמת, שפשוט לא היה לי נעים לבקש מנשים, יש להן ילדים, הן עסוקות" (בדיעבד למדתי שהמארגנים הזמינו שלוש נשות סגל לדבר על נושאים שאינם קשורים לחיים אישיים, ושהן נאלצו לדחות את השתתפותן בשל נסיעה לחו״ל. לא ברור לי מדוע הדבר לא נאמר במהלך השיחה).
כל הדוברים הגברים שבאו לסדנה, למיטב ידיעתי, הם אבות לילדים. זה לא מנע מהמארגנים לבקש מהם לבוא. מדברי אותו מרצה אף משתמע שנשים עסוקות עם הילדים ולכן אינן יכולות לבוא לסדנה כזו, אבל חיי המשפחה לא מפריעים להן לפרסם מאמרים, לנסוע לכנסים בחו״ל או להשקיע חודשים בהגשה של מענקי מחקר, שהרי בסוגיה הזאת לא דנו כלל. לדעתו, כנראה, אין קשר בין הדברים.
***
התגובה הבאה היתה מקוממת לא פחות. לפי הדובר, גם הוא איש סגל, השינוי הגדול כבר קרה: נשים היום הן רוב בקרב תלמידי דוקטורט וזה רק עניין של זמן עד שהן יהיו רוב בתפקידים הבכירים באקדמיה. ״אתן הדור שבו זה יקרה,״ הוא קבע בנימה אופטימית שממנה לא נותר אלא להניח שאין באמת סיבה לדון בנושא שלמעשה כבר נפתר מזמן.
מיד אחריו התפרץ גבר נוסף שעושה כעת פוסט-דוקטורט באחת האוניברסיטאות בארץ. ״כל הקולגות שלי שהן נשים נמצאות בפוסט-דוקטורט, אני זה שלקחתי חופשת לידה בבית!״, אמר. מהטון מלא העלבון שלו אפשר היה להסיק שלא רק שהוא מרגיש שהמעשה שעשה הוא הקרבה יוצאת דופן, אלא גם שעצם הטענה שלי לגבי נשים מקוממת אותו. בדומה, הגבר הרביעי טען שגברים הרבה יותר מעורבים היום בגידול ילדים אבל לא מקבלים על כך הכרה מבחינה מערכתית.
בהמשך הגיבו כמה נשים. אחת סיפרה שהמצב הרבה יותר חמור בארצות הברית, אחרת אמרה שהסוגיה ידועה ונעשים צעדים לטיפול בה, ושלישית אמרה שאנחנו בני מזל שאנחנו בכלל יכולים לנהל דיון כזה בפורום הזה. רק מישהי אחת הביעה הסכמה עם דברי, כשהעירה במהלך התגובות שמה שנאמר דווקא מחזק את טענתי. הדיון נסגר מהר ואי אפשר היה לטעות בקול הדומיננטי שנשמע בו: אין בעיה עם קידום נשים באקדמיה, אין בעיה עם נשים ומשפחה באקדמיה, ואם יש איזושהי סוגיה מגדרית ראויה לדיון, זוהי סוגיית מעמדם הנשחק של הגברים, שתורמים היום יותר לחיי המשפחה אך לא מקבלים את ההכרה הראויה.
פרסומת משנות ה-50 לרשת המזון המהיר "הארדי'ס"
***
בואו נסתכל קצת על הנתונים. כבר בשנת הלימודים 2004-2003 שיעור הנשים מתוך מקבלי תואר שלישי עבר את ה-50 אחוז ומאז נותר יציב למדי. בשנת 2011-2010 הוא עמד על 52.4 אחוז. אך כשזה מגיע למשרות ותקנים, המצב הרבה יותר עגום. ב-2010 נשים היו 48 אחוז מאנשי הסגל בדרגת מרצה (ללא קביעות), 36 אחוז מדרגת מרצה בכיר, 26 אחוז מדרגת פרופסור חבר ורק 15 אחוז מדרגת פרופסור מן המניין. המצב חמור עוד יותר בפסגת הפירמידה. באקדמיה למדעים, הגוף האקדמי הבכיר ביותר בישראל על פי חוק, רק שמונה מתוך 105 החברים הן נשים. ב-2012 מונו תשעה חברים חדשים – כולם ללא יוצא מן הכלל גברים.
אחד הקשיים הרבים העומדים בפני נשים נובע מהדרישה הגורפת באוניברסיטאות כיום להשלמת פוסט-דוקטורט בחו״ל. לפי המל״ג, ב-2014 רק 30 אחוז מהנשים שסיימו דוקטורט יצאו לפוסט בחו״ל לעומת 70 אחוז מהגברים.
ממה נובעים הפערים הגדולים בין נשים לגברים באקדמיה הישראלית? מחקר שנעשה עבור ועדת החינוך של הכנסת בקרב 103 נשים באקדמיה הישראלית בדק את הנושא.
95 אחוז מהמשיבות שלא יצאו לפוסט-דוקטורט בחו״ל אמרו שהסיבה העיקרית לכך היתה אילוצים משפחתיים כגון תעסוקת בן הזוג, גיל הילדים ותמיכה בבני משפחה. 56 אחוז מכלל המשיבות אמרו שהגורם העיקרי לשיעור הנמוך של נשים בדרגות בכירות הוא אילוצים משפחתיים, ובכלל זה היריון, לידה, גידול ילדים, חוסר תמיכה של הבעל וחלוקת תפקידים מסורתית. 14 אחוז נוספים סברו שהגורם העיקרי הוא חוסר גמישות מערכתית במועדי לידה ובשעות ותנאי העסקה, ו-24 אחוז אחרים דיברו על שליטה גברית באקדמיה שמתבטאת בחוסר התחשבות בצרכים נשיים, העדפת דומים וקליקה גברית.
***
אנחנו יכולות ללמוד מהנתונים האלה כמה דברים חשובים. קודם כל, לחצים משפחתיים וגידול ילדים הם עדיין באופן גורף נושאים בעייתיים שנשים מתמודדות איתם יותר מגברים, והם משפיעים על קידומן באקדמיה. המגיב הראשון לדברי, שטען ש״לנשים יש ילדים והן עסוקות״ היטיב לאבחן את המציאות, אבל כשל לחלוטין להגיע למסקנה המתבקשת: נשים מתמודדות עם קשיים שונים מגברים באקדמיה. לכן לא יכול להיות שבשיחה על אקדמיה וחיים אישיים, שבה יש רוב נשי של תלמידות דוקטורט, נתנהג כאילו הבעיות האלו לא קיימות.
מסקנה נוספת היא שבניגוד לטענה שהבעיה כבר מאחורינו, למעשה הנושא עדיין רחוק מפתרון. נשים היו רוב בקרב מקבלי תואר שלישי כבר בשנת 2004. 11 שנים אחר כך, הן עדיין מתקשות להיכנס לתפקידי מפתח באקדמיה. לדברי פרופסור חגית מסר-ירון, סגנית יו"ר המועצה להשכלה גבוהה ומי שהקימה את המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה, מאז שנת 2000 יש עלייה זוחלת של כ-1 אחוז לשנה במספר הנשים בסגל הבכיר בארץ. בקצב האיטי הזה, אני וחברותי לא נזכה לראות את השינוי המיוחל במהלך חיינו המקצועיים. בנוסף, המחשבה שהבעיה תיפתר מעצמה והזמן יעשה את שלו עומדת בניגוד לכל הבנה פוליטית בסיסית. שינוי לא קורה מעצמו. שינוי קורה כי נאבקים עליו, כי חושפים את הבעיה ומתמודדים איתה.
עוד מסקנה היא שהעובדה שיש מספר מצומצם של זוגות שהצליחו לבסס מערכות יחסים שוויוניות פחות או יותר, או, רחמנא ליצלן, מערכות יחסים שבהן הגבר לוקח חלק גדול יותר בטיפול בבית ובמשפחה, לא אומר שהגענו למנוחה ולנחלה. רוב הנשים, גם באקדמיה, עדיין מתמודדות עם מערכות יחסים לא שוויוניות. לראיה, לאחד ממארגני הכנס לא היה נעים לבקש מנשים לבוא לדבר בו כי לחברות הסגל ״יש ילדים״.
***
ראוי לסייג את הדברים. לא כל חברי הסגל הגיבו באותה צורה, והמצב במחלקות שונות בכלל ובשתי המחלקות שהשתתפו בסדנה בפרט אינו זהה. המחלקה שאליה אני משתייכת, למשל, נחשבת לאחת השוויוניות בארץ וננקטו בה מגוון צעדים כדי לקדם נשים, במיוחד בשלבי הכניסה הראשונים שלהן. הסוגיה גם ידועה באופן כללי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ובשנים האחרונות ננקטים יותר ויותר צעדים להתמודד איתה, כגון הקמת קרנות ייעודיות להשתלמות פוסט-דוקטורט לנשים (במכון ויצמן), הגמשת משך השהייה בחו״ל במהלך הפוסט, הארכת השעון האקדמי למי שנולד לו/ה ילד, אימוץ תוכנית לקידום נשים באקדמיה על ידי הוועדה לתכנון ותקצוב באקדמיה (ות״ת), מינוי יועצות לקידום נשים בדרגת דיקן בכל האוניברסיטאות, ימי עיון מיוחדים לנשים בנושאי קידום מקצועי, הקמת מעון יום לפעוטות בתוך האוניברסיטה (באוניברסיטת בן גוריון) והגבלת שעות קורסים וסמינרים עד 15:30 (באוניברסיטה העברית).
קיימות מחלוקות רבות סביב הפתרונות הללו. האם צריך להתאים את דרישות המערכת לצרכים משפחתיים או לדאוג לפתרונות אחרים כדי שמי שנושא במרבית נטל גידול הילדים יוכל לעמוד בתפוקות הגבוהות שמצופות ממנו/ה? האם שיטת המדידה הכמותית שנהוגה היום באוניברסיטאות, המתבססת על מספר המאמרים שפורסמו ודירוגם, מעודדת שקיפות והוגנות או מעמיקה ניצול ואי-שוויון? מה המחיר האישי והחברתי של כל אחד מהפתרונות המוצעים?
אלו שאלות הרות גורל עבור האקדמיה כולה ועבור נשים בה בפרט, אבל כדי שנוכל לנהל את הדיון הזה, חייבים להתחיל בהכרה בבעיה. התפיסה המקוממת שהתבטאה בדיון בסדנה, ולפיה ההבדלים בין נשים לגברים באקדמיה הם non-issue, ואם יש איזושהי בעיה, היא נמצאת בחוסר ההכרה בתרומה של גברים למשפחה, לא תביא אותנו רחוק. אם אנחנו רוצות לשפר את מעמדן של נשים באקדמיה, אנחנו חייבות להתחיל לדבר על זה.
