הערב בזמן סידורים ברמת אביב נתקלתי בשלט על חלון ראווה שנכתב ביד חלשה ולא יציבה:
"סוגרים, 1.11.17, תודה על כל השנים ביחד".
בחנות צעצועים מהסוג הקלאסי, זה שלפני הרשתות, המיתוג וחוברות המבצעים, עומדים שני בני גיל הזהב עם עיניים לחות מהתרגשות וממתינים לקליינטים האחרונים בחייהם.
יעקב חולי (בשורוק, בן 84) וציפורה חולי (80) פתחו את החנות הזו, שאפילו שלט עם שם אין לה, לפני 49 שנים, כששכונת נווה אביבים עדיין לא נבנתה. ״היה פה רק רחוב אחד, לויטן", מספר חולי, "לא היתה שכונה, אפילו ג׳ לא היתה, ומפתח החנות אפשר היה לראות את הים – זה מה שעשינו רוב הזמן כשחיכינו ללקוחות פה באמצע השממה".
"סוגרים, תודה על כל השנים ביחד"
חולי עבד מגיל 12 במאפייה, בעשור השני לחייו עבר לעבוד במפעל ״קשת״ – ניקוי וטיפול בטקסטיל, פוטר משם (״נשלחתי הביתה ואמרו לי שיקראו לי כשיצטרכו אותי״) וכתוצאה מכך נשבע לעצמו ששכיר הוא כבר לא יהיה. הוא שוטט בעיר וחיפש רעיונות לעסק עד שנתקל בחנות צעצועים שמצאה חן בעיניו ברחוב וייצמן. בהתחלה שקל לפתוח אותה ב״מרכז דקל״ שבצפון העיר אבל אז נתקל במקרה בחברת הנדל״ן ״נווה״ שבדיוק תיכננה את שכונת נווה-אביבים.
החנות ברחוב יהודה הנשיא 34, בלבו של מרכז מסחרי קטן שעדיין עומד, הוצעה לו במחיר 42 אלף לירות. ״נתנו לי אפשרות אחרת, להוסיף עוד 5000 ולקבל דירה בשכונה החדשה הזו כאן, שהייתה פעם אחת המפוארות בישראל", הוא מספר, "אבל החלטתי להיות אמיץ ובניגוד לחוות דעתם של ההורים (הוא בדיוק התחתן עם ציפורה באותה תקופה – ע"ב) החלטנו לקנות חנות ולא דירה". בדיעבד הוא חושב שזו הייתה החלטה כלכלית טובה. מהרווחים לאורך השנים הם דאגו לדיור ילדיהם, בזמן שתושבי השכונה שקנו בתים בבניין בו היו אמורים לגור עברו לדיור אחר כתוצאה מהאינפלציה בשנות ה-80.
יעקב וציפורה חולי, בעלי החנות
___
השיחה התארכה. ניכר היה לעין שאין כבר קליינטים במקום. "הייתי ממשיך", אמר חולי, "אני רק בן 84". הייתי בלי ארנק, ואשראי כבר אין להם, חזרתי הביתה עם לב שבור ושבתי אחרי שעות מעטות עם כסף מזומן. מילאתי שקית בקנייה האחרונה שלהם הערב, כדי לשמח את ילדיי ואת שני המוכרים שמחר בערב לא יהיו כאלה עוד.
מחר (יום שלישי, 31.10.17) הוא היום האחרון שלהם בחנות. אני מזמין אתכם להגיע וליהנות בפעם האחרונה מחנות צעצועים בדיוק כפי שאתם זוכרים מילדותכם, ועל הדרך גם מהנוכחות ומהסיפור המרגש של שני האנשים הלבביים האלה, שנפתחו בפני והסכימו לשתף אותי בסיפור חייהם.
