המחאות שפרצו ברחבי ארצות הברית בעקבות הרצח של הגבר השחור ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטר לבן הן מקרה בוחן חשוב – וכנראה היסטורי, אולי כזה שמהווה נקודת מפנה לסוגיית הקשר בין מחאות אלימות לבין השינויים החברתיים והפוליטיים שהן מחוללות.
הרצח מדגיש את הסכנות הטמונות בגזענות ובשיטור יתר, וממחיש את חשיבותן של רגישות והבנה במפגש בין אזרחים מוחלשים לבין שוטרים – בעלי המונופול על הפעלת אלימות בחברה.
בישראל, סיפוריהם של יוסף סלמסה, יהודה ביאדגה, סלומון טקה ואחרים היו אמנם שונים בנסיבותיהם, אך דומים בסופם: מוות של אזרח שחור בעקבות מפגש עם שוטר. במקרים רבים מדי, אזרחים מוחלשים – בעיקר כאלה המשתייכים למיעוטים באופן נראה לעין – סובלים מאלימות משטרתית ומאפלייה.
אבל לא רק הם; הירי באיאד אל חלאק ומוחמד יונס, המעצר האלים של הזמר יובל מנדלסון במהלך הופעה בשדרות, הריגתה של הנהגת מרינה ראטוש בידי מאבטח בנמל אשדוד, והאלימות שהופנתה כלפי מפגינים חרדים, מהווים רק דוגמאות אחדות מהתקופה האחרונה לשימוש מוגזם בכוח מצד בעלי המונופול עליו.
הפרדוקס של יוצאי אתיופיה
האם מאבק אפקטיבי לשינוי חייב לכלול אלימות? התשובה, כנראה, תלויה בשיקולי עלות-תועלת.
מצד אחד, תופעות כמו ״נהיגה בשחרות״ (Driving while black, ביטוי סרקסטי לתיאור שיטות פרופיילינג גזעניות) ממחישות את המחיר הכבד שגובה המפגש עם המשטרה ממיעוטים גזעיים. מנגד, סביר להניח שמחאות חברתיות ופוליטיות רבות לא היו מעוררות הדים וצוברות תאוצה ללא שימוש באלימות, יהיה מחירה אשר יהיה.
ללא מחאת הקהילה האתיופית ב-2015, שכללה עימותים אלימים בין מפגינים לבין כוחות משטרתיים, ככל הנראה לא היה קם הצוות הממשלתי שהכיר באופן תקדימי בגזענות כלפי בני הקהילה ב-2016 וקרא לפעול למיגורה.
מבין המקרים של התנגשויות אלימות בין מיעוטים מוחלשים לבין השלטונות בישראל, המקרה של יוצאי אתיופיה הוא פרדוקסלי במיוחד.
בעוד שיוצאי אתיופיה סובלים מאפליה, מהדרה ומאלימות משטרתית, הם מהווים חלק מהקולקטיב היהודי-לאומי ורבים מהם מביעים תחושות עמוקות של הזדהות עם המדינה ושייכות לחברה. למרות זאת, לא אחת בשנים האחרונות הפכו הפגנות הקהילה להתנגשויות אלימות עם המשטרה.
על פניו, השימוש באלימות אינו עולה בקנה אחד עם תחושות של אמון במדינה והזדהות עמה, או עם המחיר האישי והקבוצתי הגבוה שגובה הפעלת כוח מבני הקהילה.
ללא מחאת הקהילה האתיופית ב-2015, שכללה עימותים אלימים בין מפגינים לבין כוחות משטרתיים, ככל הנראה לא היה קם הצוות הממשלתי שהכיר באופן תקדימי בגזענות כלפי בני הקהילה
מאמר זה, שמבוסס על מחקר במסגרתו נותחו עשרות ראיונות עם אקטיביסטים יוצאי אתיופיה, מבקש להסביר באילו נסיבות מאבקים לשינוי חברתי ופוליטי הופכים אלימים מנקודת המבט של פעילי המחאה.
״את לא יכולה שידרסו אותך״
ההתנגשויות האלימות המדווחות בתקשורת בין יוצאי אתיופיה לבין המשטרה, מתרחשות בדרך כלל בהפגנות; אולם רבות מהן קורות בשכונות וברחובות וסיקורן התקשורתי מועט.
אקטיביסטים רבים מתארים את האלימות שבה הם נוקטים כתגובתית, כאמצעי בלתי רצוי להתמודדות עם הפעלת כוח מופרזת מצד המשטרה.
״העיניים שלי שרפו ולא הצלחתי לפתוח אותם. ניסיתי להתנגד, להתקדם, לדחוף״, מתארת טלי את שאירע לה בעת שהשתתפה בהפגנה שיצאה מכלל שליטה.
"יש פה יחסי כוחות לא שווים בצורה בלתי אפשרית", היא מוסיפה, "מצד אחד פרשים ואלות, מצד שני, מה יש לך לעשות? יש להם שכפ"צים ואמצעים לפיזור הפגנת, רימוני עשן, רימוני הלם, זרנוקי מים. אני הייתי עם שני תפוזים וספר. זה כוח לא הגיוני. אתה אזרח, אתה פאקינג אזרח, מה הייתי עושה? באה עם סכין? אני לא כזאת. אני אזרחית".
״הם דוחפים אותנו לתוך השיחים ואת לא יכולה לנשום, אז את דוחפת ואז מפרקים אותך ואת בידיים חשופות״, נזכרת קרין בהפגנה שבה השתתפה בתל אביב ב-2015. ״בכיכר, הם דוחפים אותנו לקפה ׳לנדוור׳, ואוטומטית את הופכת שולחנות כי את מנסה לצאת ויש אנשים, אז מרביצים לך. את יכולה להגיד שזו טקטיקה של שימוש בכוח, אבל אין לך ברירה. את לא יכולה שידרסו אותך״.
כמו טלי וקרין, פעילים רבים מדגישים את הלגיטימיות של השימוש בכוח, שכן הוא החל ביוזמת הרשויות והפך לאמצעי להגנה עצמית ולהבטחת זכויותיהם של המשתתפים במחאה.
פעילים רבים מדגישים את הלגיטימיות של השימוש בכוח, שכן הוא החל ביוזמת הרשויות והפך לאמצעי להגנה עצמית ולהבטחת זכויותיהם של המשתתפים במחאה
״השוטר חטף לי את הטלפון, ולקחתי לו אותו חזרה, וזה יצר מצב ששנינו רבים אחד עם השני״, מתאר גילי, שהתעמת עם המשטרה. ״הוא דחף אותי סתם, אז אסור להחזיר?״ תוהה גיא, שהיכה שוטר.
"אמפתיה למעשים קיצוניים"
במקרים מסוימים אלימות עשויה להתברר כמועילה למאמצים להשגת מטרות המחאה – בלתי נמנעת אך משתלמת, למרות המחיר הכבד שהיא גובה. חישוב של הסיכון האישי והקבוצתי הגלום בשימוש בכוח מחד, ושל השלכותיו החיוביות מנגד, מאפשר להסביר אלימות באמצעות משוואת עלות-תועלת בדיעבד.
לעיתים פעילי מחאה מתייחסים לסכנות הפוטנציאליות שאליהן הם חשופים בשל צבע עורם כדי להסביר מדוע הם נמנעו מפעולות מסוימות. השימוש באלימות עשוי להוות סיכון לפעילים וליקריהם – בייחוד במקרים של פציעה, העמדה לדין או מאסר – ועלול אף להתגלות כהרסני עבור קהילתם, למשל על ידי פגיעה אפשרית בלגיטימציה הציבורית של המאבק.
בעוד שמרבית פעילי המחאה מביעים התנגדות עקרונית לכל שימוש בכוח, חלקם מעריכים בחיוב תוצאות של התנגשויות אלימות במבט לאחור. מחאה אלימה מתגלה לעיתים כיעילה במשיכת תשומת לב ציבורית ותקשורתית, למשל.
״תגובות קיצוניות משרתות צעדים של אנשים פחות קיצוניים. ברמה הגדולה, זה משרת את התנועה, את המהלך כולו״, אומרת שושנה, ״אלופה בהפגנות״ על פי הגדרתה וחוקרת תקשורת בהכשרתה.
״יש לי אמפתיה לאנשים שעושים מעשים קיצוניים ויש להם אומץ, כמו האנשים שהפכו את הניידת בכיכר רבין (ב-2015 – י״י). וואלה, כל הכבוד להם. הגבול שלי זה להרוג מישהו. כששרפו את המנהלת השכונתית בקרית משה, אני לא הצטערתי. אף אחד לא מת, אז מבחינתי שישרפו את זה גם מחר״.
"תגובות קיצוניות משרתות צעדים של אנשים פחות קיצוניים. ברמה הגדולה, זה משרת את התנועה, את המהלך כולו״
פעילי מחאה רבים מבחינים בין המחיר שהם מוכנים לשלם לבין הדברים שהם אינם מעוניינים להקריב למען קידום מטרות המחאה.
קרין מסבירה את השתתפותה בהתנגשויות אלימות כמוצא אחרון, ומפרטת: "עדיין אני לא יודעת למה אני מסוגלת, מה אני יכולה לממש כי אני לא יודעת מה יצא ממני כשאגיע לקצה, מה ההשלכות של מה שאעשה? האם עדיף שאשב בכלא? מה זה יהיה שווה? אז ביטאת את הדעה שלך, אבל את מאחורי סורג ובריח. או שהמחאה יכולה להיות שקטה, לא לקחת חלק באותן פעולות שעלולות להזיק ולפגוע בי".
בהמשך היא מבהירה שהיא מסכימה לסכן את עצמה, אך לא את משפחתה. היא מספרת איך סירבה לבקשת אמה להצטרף אליה בהפגנה, בשל ״חשש לחייה״, ומסבירה כי כל הדברים המקובלים שחשבה כי היא נדרשה לעשות כדי להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית לא נשאו פרי.
״ביקשתם שנשתלב בחברה הישראלית ושאשנה את הסממנים האתניים שלי, אז עשיתי כל מה שנדרשתי״, היא אומרת. ״הפגנה היא הדבר הכי לגיטימי בחברה דמוקרטית. חטפנו מכות על ימין ועל שמאל. כשזה נוגע לילדים שחורים, היד על ההדק כל כך קלה״.
עין תחת עין
למרות האפליה, הגזענות והאלימות התכופה מצד הרשויות, אקטיביסטים רבים מתארים אמון גבוה לא רק במדינה בכלל, אלא במשטרה בפרט. אמון זה כולל גם הזדהות ערכית עם המדינה ועם סמליה, ומתבטא בין היתר במוטיבציה גבוהה לשרת בצבא וברצון עז להשתלב כאזרחים שווי זכויות בחברה.
גרשון, למשל, לא מתכחש לאפליה ולגזענות, אבל מאמין באופן כמעט מוחלט במדינה ובטוהר כוונותיה של המשטרה. כך הוא מתאר את המחאה ב-2015:
״בהפגנה הזו המשטרה היתה לא אלימה ומאוד מאופקת. אני לא רוצה לחשוב מה היה אם זו היתה המשטרה בארצות הברית. אני חושב שלמשטרה מגיע קרדיט על האיפוק וזה היה יכול להסתיים אחרת משני הצדדים. צריך להעריך את מפכ״ל המשטרה יוחנן דנינו, שלדעתי התנהל והתנהג אז למופת״.
לצד האמון במדינה, פעילים רבים מתרעמים על האפליה השיטתית שממנה סובלים יוצאי אתיופיה וקוראים לצדק חלוקתי ותהליכי ביחס המדינה כלפי בנות ובני הקהילה. ״שלטונות המדינה מתייחסים כראוי רק לצבע אחד: לבן״, מתארת קרין.
״אי השוויון זועק לשמיים״, אומרת זינה. ״ערים חזקות מקבלות יותר ויותר, בזמן ששכונות אתיופיות סובלות מהזנחה״.
״ביקשתם שנשתלב בחברה הישראלית ושאשנה את הסממנים האתניים שלי, אז עשיתי כל מה שנדרשתי וחטפנו מכות על ימין ועל שמאל"
פעילים אחרים מטילים ספק בלגיטימיות של פעולות המדינה בשל חוסר האפקטיביות של מוסדותיה. ״הממשלה סותמת חורים – אחד פה, אחד שם״, מסביר אורי. ״יש המון בעיות: בריאות, תחבורה ציבורית, חינוך והשכלה… נראה ששום דבר לא מתפקד. המרכז של העניין הוא איך השלטון שורד, ולא האזרח״.
בנוסף לרוח הדברים האלה, שאותם ביטאו מרבית המרואיינים, בשוליים נמצאו גם אמירות מפורשות על התארגנויות הקיימות בשכונות – שכדאי מאוד להקשיב להן. אמירות אלה מציבות תמרור אזהרה בולט לחברה הישראלית. הן מבטאות את הכאב העצום שחשים יוצאי אתיופיה בישראל, והן מדברות בשם עצמן.
"תבין, כיום יש קבוצות שמתארגנות בשכונות, שאם שוטר אחד בא או ניידת מגיעה, בקריאה אחת בטלפון מתרכזים להם חבר'ה צעירים. אני בגישה של עין תחת עין, שן תחת שן. ואני אגיד לך עוד משהו, בפעם הבאה שיהיו כותרות על אלימות שוטר נגד אתיופי – זה יהיה על רצח שוטר! יש פה אנשים מיואשים, ועוד לא אמרנו את המילה האחרונה".
יאיר יאסָן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים מקבוצות מיעוט לבין המדינה