בשנים האחרונות נהוג להאשים את החברה הישראלית בחוסר סולידריות, בחלוקה לשבטים שבטים. אבל המעצר האלים של אזרחים ברחובות פתח תקווה ביום שישי, כמו גם ציוצו של שר המשפטים אמיר אוחנה בדבר הגבלת חופש ההפגנה, אגב ההפגנות מתחת למגדל שבו הוא מתגורר – מבהירים כי הדבר לא נכון. דווקא יש סולידריות בישראל: נגד המוחים, מכל הגוונים ומכל הסיבות.
יש סולידריות בישראל והיא מבוססת על המושג הידוע מלימודים אורבניים NIMBY – NOT IN MY BACK YARD. או בעברית צחה: "למה כאן? למה מתחת לבית שלי? למה בכביש שלי בדרך לעבודה?". מבחינת הקבוצה המתהווה של "נפגעי המחאות", סקטור חברתי חדש שמגיע מרחבי הקשת הפוליטית ומוחק כל הבדל ועמדה פוליטית, רצוי שהמוחים יפגינו נגד משרדי ממשלה ממוגנים וריקים בירושלים, או שאולי ייתכנסו להם באיזה מתנ"ס מגודר ויצעקו בשקט, בלי להפריע לאף אחד.
כולנו מעדיפים שקט באוגוסט, אבל "נפגעי המחאות" חייבים להבין: הפגנות לא אמורות להיות נעימות. הן אמורות להפעיל לחץ איפה שכואב. וכן, לפעמים זה הכי כואב מתחת לבית. כשארבעה שרים וראש ממשלה עומדים בפני כתבי אישום על שחיתות, כשרוב שומרי הסף מוחלשים ומרוסקים, כששר המשפטים הוא בובה של ראש הממשלה, מבקר המדינה הפך למפרגן המדינה, המשטרה משתמשת בכוח מופרז כמו בשישי האחרון – האזרחים הופכים לשומרי הסף האחרונים שמבקשים דין וחשבון מהמשטרה ומהשלטון. אותם אתם באים להשתיק, אזרחים אחרים?
"ביקורת על רשויות המדינה ועל אישי ציבור היא נשמת אפה של הדמוקרטיה ואין לך רשות או איש ציבור במדינה דמוקרטית החסינים מביקורת", אמרה נשיאת העליון אסתר חיות בפסיקת בג"ץ האחרונה ב-2017 לגבי הזכות להפגין, בעקבות המתח עם המשטרה על קביעת מקום ההפגנה בעיר. בג"ץ קבע אז כי אפשר להמשיך להפגין בכיכר גורן בפתח תקוה, הסמוכה לבית היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בלי לקבל רישיון מהמשטרה ובלי הגבלה של מספר המשתתפים.
אל תטרידו אותנו עם החיים עצמם
כשיצאתי ביום שבת מאזור ההפגנה בכיכר גורן לשוחח עם תושבי השכונה, הבנתי שאולי פסיקת בג"ץ איפשרה את קיום ההפגנות – אבל השכנים הם שומרי הסף האמיתיים. "על מה ההפגנה?" שאלתי, ורוב מי שענו מילמלו משהו על השחיתות, ובעיקר לא הבינו למה זה נדרש. "כבר יש כתבי אישום הוא לא סגר כלום, מה הם רוצים ממנו, הם רק עושים לנו בלגן", אמרו. המכוניות שעברו בכיכר צפרו מדי פעם במחאה כנגד, כולל אישה אחת עם שביס שהוציאה יד בתנועה מגונה וצעקה “תסתלקו מפה כבר!".
מבחינת הקבוצה המתהווה של "נפגעי מחאות" רצוי שהמוחים יפגינו נגד משרדי ממשלה ריקים ויצעקו בשקט, בלי להפריע לאף אחד
אותה אישה דתייה כנראה היתה מוצאת אחדות דעים ומכנה משותף עם אלון חדד, בן זוגו הגאה של שר המשפטים אוחנה, שכפי שהראינו כאן, כתב לשכניו במגדלי סנטרל פארק בתל אביב, כי "ההפגנה של האתיופים מתחת לביתם היא מכוערת, ואין סיכוי שאמיר ירד לפגוש אותם". שכן אחד, צדיק אחד בסדום כנראה, טען מנגד שהמחאה דווקא מוצדקת ושהשכנים סובלים כנראה פחות מהאתיופים שילדיהם נורים ומוכים על ידי המשטרה באופן תדיר.
אבל יש מעט מאוד שכנים כאלה. אחדות הדעים בין עמית סגל, שמצייץ נגד הפגנות הנכים או האתיופים שחסמו לו את הכביש, לבין מצביעי המרכז-שמאל של מגדלי אוחנה לבין שכונת כפר גנים של היועמ"ש – מוכיחה שהחלוקה בין ימין לשמאל אינה קיימת. אנשים שמצביעים למרכז שמאל ומתאוננים על שלטונו של ביבי כבר עשור, צריכים להביט לעצמם בעיניים ולהבין שהם הבעיה.
בסופו של יום יותר חשוב להם לתמוך בזכויותיו של אוחנה ושלהם למרחב מוגן ומנותק ממחאות, מאשר להצטרף למחאה או לכל הפחות להזדהות ולתמוך בה מרחוק. יותר חשוב להם שרחובות פתח תקוה יהיו נקיים וריקים מקול צעקה, שהכבישים יהיו פנויים מנכים או מאתיופים בדרכם לעוד יום במשרד – מאשר להחליף שלטון מושחת שאינו לרוחם, בדרך היחידה שנותרה פתוחה בפנינו. ההסתכלות היא עד קצה הפופיק. לא מעבר.
"המכוניות שעברו בכיכר צפרו מדי פעם במחאה כנגד, כולל אישה אחת עם שביס שהוציאה יד בתנועה מגונה וצעקה “תסתלקו מפה כבר!"
ישראל הפכה למקום של קהילות קהילות המבקשות לגדר ולהרחיק את עצמן מכל מה ששונה מהן. בועת עובדי ההייטק, בועת המגזר הדתי לאומי בכפר גנים, בועת המגזר החרדי, בועת העשירים. איש איש לקבוצתו, מנותק משאר החברה. יוסי יונה הגדיר זאת היטב בפרויקט הבחירות "תיק 6000, התיק החברתי", שהעלינו פה ערב הבחירות הקודמות, לפני חודשים מעטים:
"החברה הישראלית מתקשה לתת מענה לגילויים של חוסר סובלנות. גילויי שנאה הדדיים בין מרכיביה וגזענות צרופה הולכים וגודשים את המרחב הציבורי שלנו. דומה שהחברה צועדת במתווה שמוביל אותה לאמריקה של טראמפ, אמריקה שמתאפיינת בפיצול חברתי עמוק ובפירוק המרקם החברתי שלה. אלה ששפר מזלם הולכים וסוגרים עצמם ביישובים, בכפרים ובשכונות מגודרות – מעין אקס-טריטוריות המבקשות לקיים חיים מנותקים מהמציאות הסובבת אותם, מנותקים מהמרחב העוין המקיף אותם והמאיים על שלוותם".
הזכות החשובה ביותר שמדברים עליה בישראל היום – זו שחובה לשמור עליה מכל משמר – היא הזכות לניתוק. זה מה שדורשים שר המשפטים אוחנה ושכניו, זה מה שדורשים היועץ המשפטי ושכניו בפתח תקוה, זה מה שדורשים הנהגים בכבישים. תנו לנו לחיות את חיינו המסוגרים בבועות ההיי-טק והנדל"ן שבנינו לעצמנו, ואל תטרידו אותנו בחיים עצמם. ביבי הבטיח לנו אמריקה, ואמריקה זה מה שאנחנו רוצים. מגודרת, מסוגרת היטב בחומה. המרחב הציבורי הוא משאב מיותר שצריך לצמצם את קיומו, כי הוא מאפשר למרחב הדמוקרטי להתקיים.
הזכות החשובה ביותר שמדברים עליה בישראל היום היא הזכות לניתוק. זה מה שדורשים שר המשפטים אוחנה ושכניו, זה מה שדורשים היועץ המשפטי ושכניו בפתח תקוה, זה מה שדורשים הנהגים בכבישים
הקרב העיקש על עצם הזכות להפגין בפתח תקוה או מתחת לביתו של השר אוחנה מעיד כמה השתנתה ישראל בעשורים האחרונים. כשבתחילת שנות ה-90 הפגינו מאות אנשים מדי שבוע נגד הסכמי אוסלו מתחת לביתו של יצחק רבין ברחוב הרב אשי ברמת אביב, איש לא חשב לסלקם או להרחיקם מביתו עד מרכז שוסטר.
זה לא עניין של סידורי אבטחה קפדנים יותר, אלא שהמרחב הדמוקרטי בישראל הצטמק והצטמצם בחסות השלטון ובזכות שיתוף הפעולה של התקשורת, שדואגת להתעלם מסיקור הפגנות או למסגרן כפגיעה באזרחים. בעקבותיה מגיעים גם התושבים עצמם – השכנים שמשתפים פעולה, מכל הקשת הפוליטית. הם בסך הכל רוצים את הבועה השקטה שלהם בחזרה, ולא מבינים שהם הבאים בתור.