אם צריך לאפיין את הלך הרוח של הציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, הייתי מתמקד במושג הבושה. או יותר נכון בהיעלמותה והיעדרה. אפילו עבור מדינה שמעולם לא הצטיינה בגינונים מיוחדים או ממלכתיות והוגנות ציבורית, נראה שבשנים האחרונות, בהשראת עליית הפופוליזם הטראמפיסטי ברחבי העולם, נחצו כל הגבולות הקיימים. השרה גילה גמליאל, שהביאה לשיא חדש את צפצוף נבחרי הציבור על ההנחיות, ואי התפטרותה נכון לשעה זו – הוא רק חלק מזה.
בתרבות המערבית, לבושה יש יחסי ציבור שליליים. אנחנו מעֹודדים בכל מקום להיות גאים במי שאנחנו, להתגבר על מחסום הבושה, לצאת מהארון, לא להתבייש כילדים מול הדודים או הסבתות. אבל בחיים הציבוריים לבושה יש ערך רב. היא מה שגורם לנבחרי ציבור להישאר אחראיים למעשיהם – accountable באנגלית – מושג שקשה לתרגמו לעברית – ובפוליטיקה הישראלית, בטח של השנים האחרונות – הוא בקושי קיים.
היסטוריונים אולי ייטיבו לסמן את קו השבר הזה, שממנו החלה להיעלם הבושה מהנורמות המקובלות בקרב נבחרי ציבור. אני הייתי מתחיל עם 2015, קצת אחרי הבחירות של אותה שנה. בחירות שהיו הארכיטיפ לשלוש מערכות הבחירות האחרונות שחווינו בשנה האחרונה, והיד עוד נטויה. אלו היו בחירות קשות, צמודות, של אנחנו מול הם. כשנתניהו ניצח עם 30 מנדטים, בניגוד לכל הערכות הסקרים והפרשנים, שוחררו כל הנצרות והרסנים.
בחיים הציבוריים לבושה יש ערך רב. היא מה שגורם לנבחרי ציבור להישאר אחראיים למעשיהם – accountable באנגלית – מושג שקשה לתרגמו לעברית – ובפוליטיקה הישראלית, בטח של השנים האחרונות – הוא בקושי קיים
זה לא רק ההשתלטות הבוטה על התקשורת באמצעות צבא שופרים ונאמנים, והתיקים הפליליים שבאו בעקבותם. זה לא רק השרים שהכפישו ונלחמו בציבור שאותו באו לשרת (ע"ע רגב). זה גם חוק הלאום שעבר והדיר ללא בושה אוכלוסיות שלמות, שטעו לחשוב שיש לנו איתן איזה ברית דמים. זה להזמין את אייל גולן לכנסת לקבל פרס זמר עברי בכנסת, זה להפיץ שקרים כמו שהערבים נוהרים או שבמשחק כדורגל בסכנין לא עמדו דקת דומיה, ואחר כך להתנצל – או לא.
בושה זה גרירת המדינה לשלוש מערכות בחירות משסות ומפלגות עד שהתנאים כבר לא איפשרו זאת (קורונה). בושה זה לגנוב קולות ולזנוח את הבייס עבור קבינט פיוס מדומיין והסכם שלא שווה את הנייר שעליו נכתב. בושה זה הנחתת צווי חירום ותקנות ללא הסבר או שקיפות מינימלית, בעוד עסקים ואנשים קורסים כמו זבובים. בושה זה שיו"ר הכנסת מסרב למלא אחר הוראת בג"ץ, או שראש הממשלה, שלראשונה בתולדות המדינה מכהן בעודו מואשם בפלילים, מגיע עם חבר תומכיו מהכנסת ותוקף את גורמי אכיפת החוק על מדרגות בית המשפט. סצינה שלפני כמה שנים היתה נראית דמיונית. כשראש הממשלה נאשם ובועט בכל המערכות, מה הפלא שיועציו, שריו ונבחרי ציבור נוספים, מפרים הנחיות בקצב מסחרר, משקרים לגביהם, ללא מס בושה וקבלת הדין על כך?
בושה זה הנחתת צווי חירום ותקנות ללא הסבר או שקיפות מינימלית, בעוד עסקים ואנשים קורסים כמו זבובים
מול כל זה התעוררה המחאה הכי יצירתית, הכי חריפה שהתרחשה פה מזה זמן. מלחמת עצמאות מחודשת של ציבור גדול שהיה רגיל להיות דומם, שמאיים לגלוש למלחמת אזרחים בתדלוק הסתה והשמצה נגד המפגינים שמגיעה למעלה. הגרעין הקשה של אותה מחאה מורכב מאותם מאות מפגינים מבוגרים שכבר שנים מפגינים בפתח תקווה ובמקומות אחרים. אחרי שנים, בסוף הגיעו הצעירים, ונהרו לבלפור, לתנועה המונית. זאת תנועה שנבנתה לאורך זמן, מושרשת היטב בהוויה של השנים האחרונות.
כשראש הממשלה נאשם, מה הפלא שיועציו, שריו ונבחרי ציבור נוספים, מפרים הנחיות בקצב מסחרר, ללא קבלת הדין על כך?
המחאה של 2020 היא גרסה משופרת ומשודרגת של כל המחאות בעשור האחרון. היא חדה יותר במסרים שלה, התייצבה במיקום אסטרטגי, עקבית ורבת משתתפים. היא צמחה לאט לאט, על גבי תודעה חברתית שביעבעה בשנים האחרונות. זו לא מהפכה של אהבה, אלא זעם על הניתוק, על השחיתות, על סדר העדיפויות העקום, על ההזנחה, על חוסר הצדק והשוויון – זה לא רק לא ביבי, אלא גם על חוסר הבושה של אלו שמחזיקים בכוח. כשמישהו שואל על מהי ולשם מה, התשובה הקצרה שתעלה בראש אולי תהיה רק לא ביבי, או "לך". התשובה הארוכה יותר צריכה להיות, שזו התנועה להחזרת הבושה.
*הטקסט הוא חלק ממאמר רחב יותר שיופיע בקרוב במהדורת הפרינט הראשונה של המקום הכי חם בגיהנום
