“מה כואב למקום הכי חם שהם לא נוסעים לדובאי?", כתבה אחת מקוראות המקום בתגובה לכתבה שפרסמנו על הרכבת האווירית של עיתונאים ישראליים לדובאי, והבהירה: "בלי שת"פים מסחריים העיתונות בישראל היתה קורסת". התגובה האגבית הזו, שמייחסת לנו צרות עין וקנאה, מלמדת על עומק השבר והניוון של כלי התקשורת בארץ והשפעתו ההרסנית של השבר על החברה בישראל. הנחת המוצא היא ששיתופי פעולה מסחריים הם עורק החיים של העיתונות, והציבור מוכן לקבל את המידע שלו מעיתונות שמופעלת על ידי גורמים ואינטרסים מסחריים.
הנתונים בלתי נתפשים, גם בימי חול אבל במיוחד בימים של מגפה, עוני וסגר: עשרות עיתונאים ישראליים נמצאים כעת בדובאי, ועשרות אחרים היו שם בחודשיים האחרונים. חלק גדול מהעיתונאים נסעו במימון של גופים מסחריים, במשלחות של עמותות, או כחלק מכנסים של שיתופי פעולה עם הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי. לא מדובר רק במימון של טיסה ולינה, אלא באירוח נדיב ופינוקים רבים מעבר לכך, שערכם הכספי גדול.
מכונת הפינוק פלטה מצידה השני מדי ערב כתבות שאינן כתבות, אלא, ובכן, שיתופי פעולה מסחריים עם גופים ומוסדות הקשורים בתיירות ובהזדמנויות העסקיות במפרץ. לפי יפעת בקרת מדיה, היו מאז תחילת נובמבר (כלומר אחרי שנחתמו ההסכמים) 3,200 כתבות על דובאי בכלי התקשורת. באותה תקופה פורסמו 3,400 כתבות על האבטלה הגואה, ועוד 950 כתבות על קריסת העסקים ופשיטות רגל.
הכתבות, רובן ככולן, היו כתבות יח"צ ושיווק של נפלאות העיר והאמירות. העיתונות ממעטת לדווח על הצדדים הפחות זוהרים של דובאי, למשל היותה מרכז סחר בבני אדם ואחד ממוקדי תעשיית הזנות העולמית. איש אינו מסתיר את העובדה שמדובר במקום שהשפה המדוברת בו היא שפת הכסף, האג'נדה המרכזית היא חיי פאר, מה שמקשה עוד יותר להבין איך קשורות אלפי הכתבות האלה לחייהם של כמעט מיליון מובטלים.
ריקלינים בגלביה
3,200 כתבות זו מסה אדירה. היא אינה מקרית ואינה נובעת מכך שתחום העניין המרכזי של כתבים או עורכים הפך להיות מה שקורה בדובאי. המסה הזו תוכננה והוצאה לפועל בידי גורמים עסקיים ובנקים שרוצים לתת חשיפה לעסקיהם ויוזמותיהם, היא מכוונת על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו שרוצה לדחוף את הצלחתו המדינית ולהסתיר את כשלי הקורונה, והיא מתאפשרת בזכות עיתונות חלשה, נטולת עמוד שדרה ומסונוורת מאינטרסים, שקופצת על המטוס הראשון ומצטרפת לכל חגיגה.
3,200 כתבות זו מסה אדירה. היא אינה מקרית ואינה נובעת מכך שתחום העניין המרכזי של כתבים או עורכים הפך להיות מה שקורה בדובאי
עיתונאים שנסעו על חשבון בנק לאומי, בנק הפועלים או מכון היצוא – יתקשו לבקר אותם. שלושת הטאלנטים של ערוץ 20 – ינון מגל, שמעון ריקלין ואראל סג"ל (בצילום, בגלביה מדגם "שייח עשיר") – נסעו על חשבון חברה תיירות כשרה. האם הם מחויבים עכשיו לקידום ולשיווק שלה? או שהם מקדמים כדרכם את האינטרסים של נתניהו? ולמה לא גם וגם? צופה החדשות הפך בידיהם לצרכן. השידורים מדובאי הם הפסקת פרסומות מתמשמכת, אבל בלי שום סימון.
התעשייה הזו לא התפתחה בדובאי, אבל הסיטואציה הייחודית – מיעוט טיסות ליעדים אחרים מחד וחוזה שלום מגה-מסחרי מאידך – חושפת ומדגימה את כל מה שרקוב בעיתונות הישראלית ואת ההשפעות הכלכליות האדירות עליה. "תעשיית השלום" שהתפתחה מאז נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות טומנת בחובה ככל הנראה הזדמנויות כלכליות גדולות עבור המשק הישראלי, אבל בד בבד היא מביאה לקדמת הבמה את יחסי ההון-עיתון, שקיימים בישראל ומשפיעים על חיינו לא פחות מהמערכת הפוליטית.
במקום שהתקשורת תעסוק כל כולה במשבר הכלכלי והחברתי החריף ביותר שהיה בישראל, בחסות הקורונה והניהול הממשלתי הכושל, היא מסוחררת מעלייה וירידה במעליות של בורג' ח'ליפה. הדיון הציבורי לגבי תפקוד התקשורת והשפעתה, ממשיך לזרום בנתיבים המוכרים של "כן ביבי – לא ביבי", עיתונות "שמאלנית" מול עיתונות "ימנית", או תהיות מה קדם למה: האם נתניהו ושופרותיו השתלטו על התקשורת, או שהיא תמיד היתה כזו.
הפארסה של מיטב עיתונאינו בשוחות הקניונים של דובאי לפחות מספקת תשובה חד משמעית לשאלה האחרונה: ההשחתה של העיתונות בישראל לטובת אינטרסים כלכליים היא גדולה הרבה יותר, עמוקה וקודמת לכל מעורבות פוליטית. כמו בתיק 2,000, ובשיחותיו עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, נתניהו התפרץ לדלת פתוחה. התקשורת כבר היתה נכונה לכל השחתה, מוכנה למכור את עצמה ואת האזרחים אליהם אמורה היתה להיות מחויבת עבור ליטרת סטייק ב-700 שקל.