מעבר זריז על סרטוני הליכוד מהשבוע האחרון מותיר את הצופה הממוצע המום: שקרים, עיוותים ומתקפות חסרות רחמים שגורמות ל"פרס יחלק את ירושלים" הזכור לטובה, להיראות כמשחק בגן ילדים.
"לפיד-גנץ. שמאל. חלש. פושט רגל", מוסר שטחים, משתפי פעולה עם האיראנים, סרטון על שיתוף פעולה עתידי עם תמר זנדברג ראשת מרצ ועם הערבים, שלכאורה כבר סוכמו וננעלו איתם לממשלה הבאה. כל אלה מצטרפים לפוסט שהעלה נתניהו עם כתבה מאתר מידה על הוויתורים המדיניים שגנץ כבר הסכים להם (בתור מה? רמטכ"ל?) והשיא – סרטון ההיצ'קוק, לפיו גנץ אינו כשיר נפשית, משל היה בגין בשנות ה-80 או הילארי קלינטון בקמפיין האחרון של טראמפ נגדה. מדובר ברמטכ"ל שמונה על ידי נתניהו, כן?
הליכוד בסרטוניו הופך את גנץ לבוז'י ואף למטה מכך: הוא לא אפוי, לא כשיר, וכמובן – חלש. חלש היא הקללה הנוראית ביותר שהליכוד יכול להדביק למי שמתיימר להנהיג בספרטה הישראלית. עם בוז'י הרצוג ו"אשמור על נתניהו מאוחדת" זה היה משחק ילדים. עם גנץ, בגלל ההילה הביטחונית, זה קצת יותר קשה, ועדיין נרשמת הצלחה לא מבוטלת, ולו רק בשל חוסר השפשוף התקשורתי הפוליטי הדרוש לגנץ.
ובינתיים, כשהליכוד יורה את כל התחמושת שיש ואין לו, מה קורה בכחול לבן? משחקים מנומס. הרבה עיניים כחולות, אבל מעט מאוד הלבן של העיניים. פה ושם מתקיפים חזרה בתגובה מהירה, אבל קמפיין אפקטיבי, אישית לוחצת – אין. הם משחקים קבוצתי, עם שיחות סלון מצולמות יפה, מביאים התייעצות מגוחכת של הרביעייה, קצת מור"קים אישיים של אשכנזי את גנץ, והנהוני הסכמה של לפיד. תגידו, אתם רציניים?
כדי להבין עד כמה הקמפיין של כחול לבן לא אפקטיבי צריך ללכת לנקודות שבהם היה כן אפקטיבי לרגע: סיפור הצוללות, שהביא את נתניהו לאולפן לתת הסברים. בסופ"ש האחרון, לאחר "החשיפה" של איילה חסון (שדרוקר הפריך לאחר מכן), נתניהו כבר מיהר להשתמש באייטם של חסון כדי לקרוא לסיפור הצוללות "עלילת דם".
עניין הצוללות הצליח לכחול לבן. עם כל הכבוד לחשיפה העיתונאית על מילקובסקי, המניות והעובדה שאולי יש שם צל של אמת לגבי מעורבות נתניהו – הוא הצליח כי היה שם ניסיון משמעותי, ממוקד וחזק להדביק לנתניהו משהו מכפיש ונוראי, אשמת בגידה כמעט. להבדיל מדברים אחרים, הכתם זה הצליח להידבק איכשהו לציפוי הטפלון של פרנק אנדרווד המקומי. אבל כל זה מעט מדי ומאוחר מדי בים השקרים, הפייק, הפריצות לטלפונים והטיפול הנפשי שהליכוד מדביק לגנץ – בהצלחה גדולה.
בישורת האחרונה שנותרה, אם כחול לבן חפצים חיים וניצחון, הם צריכים להילחם על מצדה. מבחינת הליכוד, הפסד הוא לא אופציה. נתניהו בקרב חייו, כל דבר פחות מניצחון הוא איום על מעמדו ותנאיו המשפטיים ביום שאחרי. הכל מותר מבחינתו, ועדיין לא ראינו כלום. יש לו עשרה ימים שלמים. הערבים הנוהרים של 2019 עוד יגיעו, חריף יותר, רע יותר, שקרי יותר.
כחול לבן צריכים להתעורר מהתרדמת הממלכתית שלקו בה. בקרב הבוץ הזה אי אפשר לעמוד על הגבעה ולצעוק פוס, לא משחקים. "נתניהו בגד במדינה עם הצוללות" זו התחלה יפה, אבל לא מספיק. אם נתניהו הוא ארכי-נוכל לשיטתם, שסיכן את ביטחון המדינה ופועל לטובתו האישית – אז תמשיכו ללחוץ. יותר חזק, יותר מופרך, אפשר להסתפק בשבריר של אמת. תלמדו משהו מהמאסטרו. את התיקון של מושג האמת והממלכתיות תשאירו ליום שאחרי. עכשיו הזמן לזרוק את כל הרפש האפשרי, בתקווה שמשהו יידבק.
נתניהו יגיד שאתם משקרים ומכפישים? שיגיד. גם עכשיו, כשאתם משחקים גולף עדין מול מתאגרף במשקל כבד, הוא אומר את זה. זה לא הזמן להיות קורבן כמו שמעון פרס, מנומס כמו בוז'י או ממלכתי כמו ריבלין. את הבייס הליכודי או הימני הרי לא תצליחו להזיז – שם נתניהו הוא תאגיד רב זרועות עוצמתי עם מוצר מוכר וותיק – אבל את מצביעי הליכוד הרכים, המתלבטים הרבים בין ליברמן, כחלון וליכוד, אלה שמאסו בפילוג, בשחיתות, בסיאוב ארוך השנים, שיש סיכוי כלשהו שיבינו שהגיע הזמן להתרענן ולהתקדם מעידן הביביזם, אולי אפשר עוד לשכנע. כל דבר אחר כרגע – פחות רלוונטי.
