הקהילה הטיפולית רואה את הפגיעות המיניות בכל מקום, חוץ מאצלה בבית 

לפני שנה רעדה האדמה בעולם הטיפול בטראומה מינית, כשנחשף סיפור הפגיעה של ט', בתו של עובד סוציאלי, מרצה, ד"ר ודמות מרכזית בעולם הטיפול בטראומה באזור הדרום. ט' פתחה סיפור קשה של פגיעה מינית על ידי אביה (לכאורה). שנה עברה מאז, עכשיו מתברר שהתיק נסגר, והד"ר ממשיך לטפל. 

ביום חמישי האחרון, בעת שיחה שלנו על טיפול בגברים, הגיע הקישור לתחקיר החשוב של רויטל חובל על המקרה. התחקיר מפורט ומקיף ומשלים את מה שקרה בזמן הזה, שהיה פה שקט מדי. כך גילינו שהתיק נסגר, למרות שורה של ראיות מדאיגות על אלימות והשתקה, כולל הודאה מוקלטת של האם. 

כשקוראים/ות את התחקיר, הלסת נשמטת, קשה להבין איך הפרשה הזו ממשיכה להתנהל מתחת לרדאר של כולנו, אחרי שהפגיעה כבר יצאה החוצה. איך לא שמענו על זה עד עכשיו? 

הבנו שאל מול כל סיפור של שתיקה והשתקה, יש לנו אחריות לחשוב לעומק. רצינו להצביע על אפשרות לנקודת העיוורון שבוהקת פה באפלה, כמו חור שחור ששואב הכל.

להבנתנו, אחד הגורמים המשמעותיים בהשתקת הפרשה הזו, הוא הרקע המקצועי של   הפוגע (לכאורה), העובדה שמדובר במטפל עם שלושה תארים, מומחה לטראומה מינית, שעוסק שנים בטיפול, הכשרה והוראה בתחום. 

כאשר אנו מדברים על פגיעה מינית בקהילה, ועל דינמיקה של השתקה קהילתית של פגיעות, עולם האסוציאציות הולך ישר לקהילות שנחשבו כקהילות פריפריאליות בחברה הישראלית – הקהילה החרדית, הקהילה הגאה, הקהילה האלטרנטיבית וכדומה. כאשר מתפרסם אירוע של פגיעה בתוך הקהילה החרדית / הגאה / האלטרנטיבית, אנו רואים את התגובות הכמעט אוטומטיות שמצביעות על הפגיעה ועל מאפייני הקהילה המאפשרים את הפגיעה. 

שיח הצניעות, ההיררכיה הדתית, המתירנות המינית, ההומופוביה והצורך בהסתרה, היעדר הגבולות והיעדר הלמידה האקדמית ותהליכי הכשרה, השיח המיסטי והאנרגטי שכופר ברציונליות ובהגיון – אלו דוגמאות להסברים רווחים על הדינמיקה של הפגיעה (שיש בהם אמת וחשיבות, ויש לעסוק בהם).  

אך ממקרה זה ואחרים, ניתן לראות את הקושי הרב להסתכל עמוק פנימה, אל הבית שלנו, המטפלים הקונבנציונליים, עם התעודות וההכשרה, תהליכי ההדרכה הארוכים, הוורבטים והוונייטות, ישיבות הצוות והצגות המקרה. לראות שגם הקהילה שלנו מכילה בתוכה פוגעים, שמשתמשים באותם מנגנונים וכלים שמהווים את יסודות הקהילה כדי לנצל ולפגוע. 

דוגמה מדויקת וחזקה לדינמיקה זו הגיעה מיד לאחר חשיפת הפגיעה על ידי יובל כרמי, הפסיכולוג הירושלמי שהורשע השנה במעשים מגונים בשתי מטופלות. עד מהרה שמענו את האמירה על כך שהוא עסק ביוגה, מיינדפולנס ופרקטיקות של הגל השלישי בפסיכותרפיה (עם המטופלת שפגע בה דיבר על "חיבור צ'אקרות"), כאילו רוצים לומר, נמצא ה-IP (הפציינט המזוהה) –  הנה הוא לא לגמרי משלנו, הוא לא לגמרי קונבנציונלי.

הדרך הרגילה להגיב לכך בקהילה הטיפולית הקונבנציונלית, היא ההסבר לפיו מטפלים אחרים עובדים גם עם מגע ועם הגוף, ואילו אנחנו "שומרים נגיעה". הסברים אלו מזכירים לנו את התגובות של אנשים דתיים לאירועי פגיעה: "אבל אצלנו שומרים נגיעה, אז זה לא קורה".

 זה נכון שמגע יכול להיות שער לפגיעה שיש לבחון את הסכנות הכרוכות בשימוש בו, אך העדר מגע והסדרה של כללי אתיקה – כפי שיש בקהילת הטיפול הקונבנציונלי – אינם מבטיחים את ההקפדה עליהם, כשם ששמירת נגיעה הלכתית לא מונעת מפוגע לפגוע. ראוי לעסוק בנושא זה בהרחבה, ויש מקום להבהיר את האופן המדויק בו דווקא הטיפול המסורתי והקונבנציונלי עשוי להיות כר לפגיעות ואנו עוד נכתוב על כך.

כשקוראים/ות את התחקיר, הלסת נשמטת: קשה להבין איך הפרשה ממשיכה להתנהל מתחת לרדאר אחרי שהפגיעה יצאה החוצה. איך לא שמענו על זה עד עכשיו? 

בתור התחלה, צריך להכיר בכך שלעיתים האמונה בעקרונות החשובים ובדרך הנכונה של הקהילה שלנו (הטיפול הקונבנציונלי), וההדגשה של הפגיעות שנעשות בקהילות אחרות כ"הגיוניות" יותר – היא עצמה עשויה לשמר את ההגנה הלא מודעת על פוגעים מהקהילה שלנו. יש בעיה עם עצם האמונה שמסלול ההכשרה וכל הפרקטיקות שציינו ואחרות, הם מסננת שמצליחה לעצור את הפגיעות. 

אנו אלופים בדיבור על שחזורי פגיעות ועל יחסי כח, וניצול לרעה, ושוכחים כמה כח יש דווקא לאנשי ונשות טיפול מוכרים ומוסמכים שעברו את כל תהליכי ההכשרה והלמידה. כמה כח יש למטפלים ומטפלות ותיקים, שאמונים על הכשרת צוותי טיפול ועל הדרכתם, כמה סמכות יש לרופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועו"סים. 

כבכל קהילה, גם לנו כמטפלות ומטפלים, קשה לשתף בסיפורי הפגיעה שקרו אצלנו בבית, אבל זו האחריות שלנו, כמי שמדברים ומלמדים על הרצון להיות שם בשביל נפגעות ונפגעים. עלינו להשמיע קול במיוחד במקרים אלו. 

כעת יש לנו אחריות לדרוש הכרה, צדק וריפוי לנפגעות ונפגעים שיוצאות ויוצאים עם סיפורי הפגיעה בתוך קהילת המטפלים והמטפלות הקונבנציונליים, ולא להניח לנטייה הטבעית של סיפורי פגיעה לחזור לתהום הנשייה ללא מאבק על הטיפול בהם ועל אחריות הפוגע. 

או במילותיה המדויקות והחכמות של ג'ודית לואיס הרמן – 

"גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקפ/ת. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע/ת, לעומת זאת, מבקש/ת מן העומד מן הצד לחלוק עמו/ה את משא הכאב. הוא תובע/ת פעולה, מעורבות וזכירה".

שולמית שפרבר היא מטפלת בתנועה ומחול MAAT, ומטפלת מינית מוסמכת, חברת צוות במרפאה לטיפול מיני "רעות" ו"אישי". אורי שרמן, עו"ס M.A, מנהל מרחב חברתי-טיפולי לנערים נפגעי תקיפה מינית בירושלים בעמותת עלם, בוגר התוכנית הדו-שנתית לטיפול בנפגעות ונפגעי טראומה מינית מורכבת מטעם מרכז סיוע ת"א ואוניברסיטת בר-אילן