ממליכי המלכים החדשים של הליכוד הם לא אחרים מאשר הליכודניקים החדשים. ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, גדעון סער. הכל טוב ויפה. מי שדה פקטו הכתיב את סדר הרשימה הסופית, היו כ-8,000 מתפקדות ומתפקדים נחושים, לוחמים, שהגיעו כגוש אחד והצביעו טופס, אחרי טופס, אחרי טופס, אחרי טופס – בצורה זהה.
הם הבהירו לחברי הליכוד המכהנים, ואלה הנכנסים, שהשיח – חייב להשתנות. לא עוד התלהמות לשם ההתלהמות. לא עוד כניסה ראש בראש בשומרי הסף, חתירה תחת כל ערכי הדמוקרטיה, רמיסת בית המשפט והכל בשם השם. הם הוכיחו שמהיום, יש גוף חילוני-ליברלי בליכוד. כזה ששווה אלפי קולות. כזה שעושה את ההבדל בין המקום הראשון לשלישי ברשימה, ושלא נדבר על העשירייה הפותחת. "אבל הסדר לא מעניין", אתן אומרות? הסדר הכי מעניין. הסדר, הוא זה שקובע מי יהיו השרים בממשלה הבאה, ואת חשיבות התיקים שיקבלו.
אבל לפני הכל, גילוי נאות. אני ליכודניקית חדשה. לא סתם ליכודניקית חדשה, פקדתי בידיים שלי ממש כמאה מתפקדות ומתפקדים חדשים למפלגת השלטון. התפקדתי בגלל אורן חזן, מכל האנשים. נראה לי אז עקום, שמי שבית המשפט אישר לקרוא לו "סרסור", נכנס לכנסת, מקבל זמן מסך, מקבל במה, ובעיקר – מקבל קול בהצבעות מהותיות, שמשפיעות על חיי היום-יום של כולנו. נכנסתי בגלל אורן חזן, ונשארתי – בגלל כל השאר.
כי הבנתי דבר פשוט. לכנסת הקודמת מיקי "זוגות חד-מיניים יכולים להתחתן, רק לא בארץ" זוהר (אמירה שנוגדת את סעיף ה' בפרק המטרות של חוקת הליכוד), נכנס עם 1,906 קולות. דודי "אנחנו לא תוקפים את היועמ"ש, אלא הוא זה שתוקף אותנו" אמסלם עם 2,423 קולות, וירון מזוז, שעל פי פרסומים שלף סכין על יו"ר סיעת הליכוד בהסתדרות ושלשמחתנו לא נצטרך לראות בכנסת הבאה, עם 1,550 קולות. כן. המספרים שמכניסים סגני שרים וראשי ועדות לכנסת – הם עד כדי כך נמוכים. דמוקרטיה? תלוי איך מסתכלות על זה.
אבל, רצה הגורל, וגם קריירת כתיבת הפורנו שלי, ובאוגוסט 2017 החלטתי לצאת מהמטה – הגוף שמנהיג את התנועה. אני כבר לא חלק מהקבוצה המופלאה הזו שעובדת ימים כלילות כדי לייצר, בהתנדבות, התארגנות אמתית של חילונים, שעד אתמול – נדמה היה שלא באמת יודעים להצביע ביחד. במשך שנים הם עבדו על לרקום רשת קשרים חזקה עם הח"כים והשרים, לגייס ולפקוד אלפי מתפקדים, לצאת לחוגי בית ולהפיץ את הבשורה. ומה שהם הצליחו לעשות ביום הפריימריז – היה לא פחות מפלא.
"ואם יש יפי הנפש שמעקמים את האף, אז שהאף שלהם יהיה עקום"
אנשים אוהבים לספר עד כמה הליכודניקים החדשים הם חבורה של אידיוטים שימושיים. עד כמה לא יהיה כלום כי אין כלום. כמה לא נצליח להשפיע, כמה אנחנו בזויים ולא מוסריים. בתוך המפלגה, ח"כים מכהנים אמרו לנו אז, ש-"אין לכם יותר מ-3,000 איש, וגם הם לא יבואו להצביע". מחוץ למפלגה, מלעיזים למיניהם לא טרחו לקרוא את פרק המטרות בחוקת הליכוד ולהבין שמדובר בחוקה מפוארת, שאמורה הייתה לקשור אליה להקת ח"כים מפוארת עוד יותר.
שמה שאנחנו עדים לו היום, ושבעקבות השפעת הליכודניקים החדשים ישתנה דרמטית בכנסת הקרובה, הוא תוצר של תהליך שנמשך שנים, שהתחיל בחדירה מאסיבית של ה"פייגלינים" לשורות המפלגה, והמשיך עם ח"כים שהם אנשי ש"ס בתחפושת. כל אלה הפכו אותה ממפלגה שמקדשת את ערכי השוויון, עליונות החוק והכלכלה הליברלית, למפלגה שהיא היום.
כי מה שהליכודניקים החדשים זיהו, עוד בקיץ 2011, הוא דיי פשוט: הח"כים לא באמת מתעניינים בהפגנות. הם מתעניינים, ומפחדים, מהפריימריז. והם מבינים את כוחם של המספרים הגדולים. ומה שקרה אתמול בפריימריז – היה אחד ממפגני הכח העוצמתיים ביותר שראיתי מימיי.
ניר הירשמן, מועמד הליכודניקים החדשים קיבל בפריימריז 9118 קולות. המועמדים המובילים למשבצות השריון לאישה חדשה ולבן מיעוטים, הם מומלצי הליכודניקים החדשים – קרן ברק ופטין מולא, עם 14,034 ו-8,471 קולות בהתאמה. ובעיקר – את החמישייה הראשונה מובילים מומלצי הליכודניקים החדשים יולי אדלשטיין וישראל כץ, ששריינו את שני המקומות הראשונים, ובפער אדיר מהשאר.
את כל אלה הנהגת הליכודניקים החדשים הצליחה לעשות תוך התמודדות מול מלחמת חורמה והתקפות בלתי פוסקות מצד מנכ"ל הליכוד וחבר מרעיו. הנהלת הליכוד הדיחה ארבעה מתוך שישה מתמודדים. את הדר ויסמן שמחוני, המועמדת למשבצת צעירים, היא פסלה לאחר שידור כתבה שעסקה בהתארגנות ב"אולפן שישי". את השאר עוד קודם. במקביל, אותה הנהלה ממש עיכבה כאלף טפסי התפקדות במשך חודשים. העיכוב, אגב, הגיע עד בית המשפט העליון, שם ההנהלה שינתה גרסה, ברגע האחרון ממש, והחליטה שהם "אבדו". וכך, כ-1,000 טפסים שנעלמו, מנעו הצבעה של אלף מתפקדים אתמול בקלפיות.
ואולי בגלל אלה – הניצחון הגרנדיוזי של הליכודניקים החדשים כל כך משמעותי. ישראל כ"ץ ויולי אדלשטיין כבשו את המקומות הראשונים ברשימה בזכות אותם מתפקדים. רגב, יריב לוין, ארדן וסער יכלו כולם לכבוש את אותם המקומות – אם היו נהנים מתמיכת הקבוצה. מולם, ניר ברקת, צחי הנגבי, גילה גמליאל ושטייניץ דווקא נמצאים במקומות הריאליים והחזקים – בדיוק בגלל אותו שובר שווין.
הח"כים הבינו את העוצמה שבהתארגנות הזו, ויודעים שאם ירצו להישאר עוד קדנציה, הם יצטרכו לדבר בשפה חדשה, עם ערכים חדשים-ישנים. יותר ממלכתיות וחוקת הליכוד, פחות מכל השאר. אם עד היום הם הקשיבו לוועדים כמו ועד בעלי הרישיון למוניות או עובדי התעשייה האווירית, והטו את ההצבעות על פיהם, היום – הם מבינים שהציבור הרחב הוא זה שנותן את הטון. והאג'נדה – צריכה להיות ליברלית הרבה יותר.העבודה שלהם, מתחילה עכשיו. שיתופי הפעולה בינינו ובינם, לקידום האג'נדה שלנו – היא זו שתכריע את הכף ותיתן את הטון בבחירות הבאות. קיום משטר ממלכתי-דמוקרטי, כלכלה ליברלית, הבטחת עליונות החוק, חופש הדת וחופש מדת – את כל אלה, הח"כים והשרים הנכנסים יצטרכו לקדם. הם ראו את הטפסים, ובקלפיות המשפט "הליכודניקים החדשים יותר חמולה מחיים כץ, כל הטפסים זהים" חזר והדהד. המסר עבר. ההודעות ההיסטריות שהמועמדים שיגרו ביום הבחירות, על נהירה המונית של הליכודניקים החדשים לקלפיות – הוכיחה את זה. לאנשי הליכוד כבר אין ספק בכוח שלנו. ולמי שבחוץ? ובכן. זה היה בגין שאמר: ""ואם יש יפי הנפש שמעקמים את האף, אז שהאף שלהם יהיה עקום".
