עצת הזהב שלי לכל מתלוננת מאז ומתמיד הייתה אחת: עורכת דין טובה. עורכת דין ולא עורך דין, כי סביר להניח שהיא מבינה מה עבר על הנפגעת. נשים מבינות נשים בלי לומר הרבה, הן יודעות, כמו שאף גבר לא יוכל, מה זה אומר להתהלך כאישה בעולם.
גם ב-2022, התגובות לעצת הזהב שלי מלאות בפליאה. הרי מתלוננת היא לא חשודה, היא לא עשתה כלום ו"הוא זה שצריך לקחת עורך דין", אומרות המתלוננות בלהט של רוח קרב אופטימית ולמרבה הצער גם נאיבית. לרוב הן מבינות מאוחר מדי שהיו צריכות להתחמש בעורכת דין, כשהן כבר חבולות, מצולקות, מותשות, מיואשות ודלות במשאבים כלכליים או נפשיים. דווקא אז, כשהן שואלות אותי למי לפנות, אני נאלמת דום: רשימת הנפגעות מעורכות דינן, ביניהן כאלה שיודעות לדבר פמיניסטית שוטפת, ושהייתן מצפות שיראו בנפגעות יותר מעוד לקוחה – הולכת ומתארכת.
לא הייתי כותבת את הטקסט הזה אלמלא סיפורה של רומי שוורץ, שבמשך כמעט שעתיים סיפרה בפנים גלויות לענת גורן ב"המקור" על האונס שעברה, תחילה על ידי אביה, ובהמשך על ידי חיים ולדר. לבסוף תיארה את הבגידה והפגיעה שחוותה מצד עורכת דינה רותם אלוני דוידוב, שהפצירה בה והביאה אותה לחתום על הסכם "פשרה" קיצוני ודרקוני ושחורג מהמקובל גם בתעשיית הבשר המפוקפקת הזאת. ההסכם קבע ששוורץ תקבל מאות אלפי שקלים בתמורה לתצהיר שקרי שאומר שלא היה כלום ושהיא העלילה על ולדר עלילת שווא כשהתלוננה במשטרה שאנס אותה.
"קירחת מכל הכיוונים"
מטבע הדברים, הפשעים של ולדר, שנחשב במגזר החרדי ל"אלוהים", הם שתפסו את הלב, וההפקרות של המשטרה שסגרה את התיק כלאחר יד היא שהטרידה את המנוחה. מעשיה של אלוני דוידוב הם לכאורה משניים, אבל הם כל כך לא. "לאורך הדרך אנשים בכל מיני בעלי מקצוע ובעלי סמכות, משרתים לפעמים את האינטרסים שלהם ולא של הנפגעת", הסבירה שוורץ בראיון עמה. "אנשים שהיו אמורים דווקא להגן עליי, לשמור עליי, להיות שם בשבילי, הם אלה שפגעו בי ואחת מהן זאת רותם".
שוורץ תיארה בכתבה כיצד הגיעה לאלוני דוידוב שבורה ומיואשת אחרי שתלונתה במשטרה נגנזה, לאחר שהחוקרים לא השתכנעו שהיא באמת לא רצתה והתנגדה. ניסיונה לנהל חקירה עצמאית ולאתר נפגעות נוספות נכשל והיא הבינה שהדרך היחידה להשיג צדק תעבור בתביעת פיצויים. במחברותיה ציינה את מטרותיה: פרישה מתפקידיו הציבוריים שאפשרו לו לנצל את מעמדו ולפגוע בקטינים ובקטינות, התנצלות וחרטה. הפיצוי הכספי בעיניה היה משני וצדדי. אלוני דוידוב מיהרה לנסח מכתב דרישה לפיצוי כספי על סך מיליון וחצי שקל, וגנזה את דרישותיה האחרות. במשא ומתן שניהלה עבורה הסכום התכווץ ל- 300 אלף שקל. לפי ההסכם, היא מתחייבת שלא לומר מילה רעה אחת על ולדר מאז ועד עולם, היא וצאצאיה, להכחיש כל פגיעה בה וכל הפרה של סעיף תעלה לה במאות אלפי שקלים.
במחברותיה ציינה את מטרותיה: פרישה מתפקידיו הציבוריים שאפשרו לו לנצל את מעמדו ולפגוע בקטינים ובקטינות, התנצלות וחרטה. הפיצוי הכספי בעיניה היה משני וצדדי
שוורץ מספרת שהתנגדה והתקוממה נגד ההסכם שנעדרה ממנו הודאה ולקיחת אחריות מצדו של ולדר, שאינו מונע פגיעה באחרות ושהפיצוי הכספי המוצע בו לא יאפשר לה להעניק קורת גג לילדיה. לדבריה, אלוני דוידוב ביטלה אותה והסבירה לה שהיא מגזימה: "אלה סתם מילים מכובסות, אין לזה שום משמעות. אף אחד לא יראה את זה בחיים, קחי את הכסף, שכחי מזה ותבני חיים… את לא יכולה לתקן את העולם". ובמלים אחרות, "את לא מבינה כלום, אני כן, ומוטב לך לזרוק את העקרונות שלך לפח, לקחת את הכסף ולשתוק, לטובת שתינו".
ערב חג הפסח, מתארת שוורץ, כשהיא במרתון לסיים את הניקיונות בזמן, הגיעה אליה אלוני דוידוב לביתה לשכנע אותה שהזמן דוחק וכדאי לה לחתום על ההסכם ע-כ-ש-י-ו. לדבריה, אלוני הגיעה לביתה בבהילות והזהירה שהדד ליין פוקע וחששה שתישאר "קירחת מכל הכיוונים". אלוני תפסה אותה מותשת וחלשה. לגרסתה של אלוני, היא הגיעה לביתה לבקשתה של שוורץ ובכלל עשתה לה ג'סטה. "רציתי לתת לה את חג האביב עם התחלה חדשה", הסבירה בהיתממות. הרי לרומי הייתה בחירה חופשית.
בראיון ל"המקור" סיפרה שוורץ שאלוני דוידוב אף עצרה אותה מלפנות לחוות דעת נוספת לגבי ההסכם. גם אחרי שחתמה, אלוני דוידוב לא נתנה לה העתק ממנו. כעבור שנים, כשאנשיו של ולדר יחששו שהיא מפרה את ההסכם וינסו לדחוף לה כסף נוסף, העיקר שתמשיך בשתיקתה, אלוני שוב תתחמק מלמסור לשוורץ העתק ממנו, ותציב לה תנאים לקבלו. היא תפנה אליה שוב ושוב כדי לשכנע אותה לקבל מולדר עוד כספים, מהם אמורה הייתה היא עצמה לקבל נתח של 20 אחוזים, "כדי לסדר לך את החיים, לא לו" והרי מדובר ב"כסף על העץ". כשנדחקה לפינה בראיון הודתה אלוני כי הוצע לה כסף כדי לשכנע את שוורץ לחתום על ההסכם המתוקן, אך לדבריה היא דחתה את ההצעה.
לא היחידה
כמו שבילדותה היתה טרף קל בידי אביה ובהמשך רומתה על ידי ולדר שאמור היה לטפל בה, נראה שגם אלוני דוידוב ראתה בשוורץ אישה חסרת אמצעים שקל לנצל את חולשתה. במקום לשמור עליה ולהגן עליה, להסביר לה את זכויותיה ואת מגבלות הצדק, גם אלוני דוידוב , בדומה לתוקפיה, התעלמה ממנה, זלזלה בצרכיה להכרה בפגיעה בה ובגדה באמונה. היא ניצלה את מעמדה, את המוניטין והאמון שהעניקו לה ארגונים פמיניסטיים (שמתבקש שיערכו כעת חשבון נפש), את פערי הידע ביניהן ואת בורותה של שוורץ באשר לאפשרויות שעומדות בפניה והזכויות שלה. אם אלוני הייתה לוחמת צדק פמיניסטית כפי שהיא מציגה את עצמה, היא לא היתה מביאה את שוורץ לוותר על עקרונותיה ודואגת להשתיק אותה בעבור כסף שמעולם לא רצתה. ולראיה, שוורץ מספרת לגורן שמעולם לא השתמשה בו והיא מוכנה לוותר עליו גם היום.
גם אלוני דוידוב, בדומה לתוקפיה, התעלמה ממנה, זלזלה בצרכיה להכרה בפגיעה בה ובגדה באמונה. היא ניצלה את מעמדה, את המוניטין והאמון שהעניקו לה ארגונים פמיניסטיים ואת פערי הידע
לצערי זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על התנהלות כזאת מצד רותם אלוני דוידוב . ולצערי היא לא היחידה. ראיתי עשרות מקרים של עורכות דין שפעלו בניגוד לטובת הלקוחות שלהן, שהסתירו מהן מידע, ששפטו ולכלכו בפניהן ומאחורי הגב וכשקיבלו את כספן, נעלמו כלעומת שבאו.
אקטיביסטיות פמיניסטיות כבר יצאו בעבר נגד התופעה המכונה "אונס שני", שמתארת את הדרך הקשה שעוברת מתלוננת בדרכה להתלונן על אונס ולהשיג צדק במערכת המשפט. באונס השני משתתפים המשטרה, בית המשפט, ולעתים גם התקשורת והציבור עצמו. בשלב הבא של הפגיעה משתתפות עורכות הדין. זה מעיק וכואב להודות בזה, אבל הגיע הזמן לדבר על זה.
תגובתה של עו"ד רותם אלוני דוידוב:
"רויטל חובל תקפה אותי בצורה בוטה. על בסיס שידור תוכנית 'המקור' היא מבקשת לטעון שלא פחות ולא יותר ביצעתי 'אונס שלישי' ברומי, שהייתה קורבן לתקיפה מינית של חיים ולדר. יתרה מכך, חובל טוענת שהיא יוצאת מגדרה לכתוב את הטור משום "לצערי זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על התנהלות כזאת מצד רותם אלוני דוידוב", כך במקור.
כמי שהקדישה את כל חייה לעמוד לצד נפגעות עבירה וקורבנות של פגיעות מיניות, אני חושבת שאין לי את הפריבילגיה להתעלם מהדברים כי אני בניגוד לחובל לא עומדת ביציע. אחד האתגרים הגדולים בייצוג נפגעות עבירות מין, היא הידיעה שלא משנה מה יקרה, את תצטרכי לעמוד בסופו של יום מאחורי האישה שייצגת. את תצטרכי להיות שם כשהתיק הפלילי שלה ייסגר, כשהתביעה שלה תידחה, או שכשאנשי התקשורת לא ימצאו את הסיפור שלה מעניין מספיק. ולכן כל המלצה שאת נותנת כל החלטה שאת מקבלת, היא כבדת משקל, היא יושבת עלייך גם לפני שאת מקבלת אותה, וגם שנים לאחר שקיבלת אותה, את מקווה שהן יהיו נכונות גם לעתיד ומסתפקת בזה שאת בטוחה שהן היו נכונות למועד בו הן התקבלו.
כאשר מגיעה אלי אישה שנפגעה, כל אישה, אני מציגה בפניה את כל האופציות שעומדות לרשותה, את כולן, אני מציגה בפניה את העלות והתועלת של כל החלטה, ומבטיחה לה שאני לא אשפוט אותה על ההחלטה שקיבלה, גם אם בהמשך, דוברות פמיניסטית שוטפת יציגו אותן כמי שמכרו את עצמן או את שתיקתן. כי כן, אני באמת ובתמים מאמינה שמי שנפגעה לא צריכה לשאת על כתפיה את תיקון העולם, את הנטל הזה החברה צריכה לשאת, נטל הפגיעה הוא נטל כבד מספיק.
ורומי כמו נשים רבות לפניה ואחריה, קיבלה את אותו הסבר בדיוק, היא אישרה את מכתב הדרישה לפני שנשלח, ואם הייתה רוצה להוסיף אליו דברים הם היו מתווספים, ובניגוד לכל עורכי ועורכות הדין לפני, אני לא טרקתי בפניה את הדלת, אלא הצגתי בפניה את המקסימום שאני יכולה לתת לה, ואפשרתי לה להחליט לא לקחת את ההסכם. כשרומי כתבה לי בצורה ברורה וחד משמעית שהיא רוצה את ההסכם, ידעתי שאני צריכה לעשות את כל מה שצריך שהיא תקבל את מה שהיא רוצה. וזה אכן מה שקרה.
ליבי יוצא אל רומי שהיום חווה את ההסכם כמשהו שלא חפצה בו, אך לאורך כל שנות ההיכרות בינינו, רומי ביטאה הערכה והוקרה על הייצוג והעזרה שקיבלה, לאורך כל הדרך ראיתי אותה, ואת הצרכים שלה, כך היה לפני כמה שנים כאשר היא נתנה לי הוראות מה לעשות עם הפיצויים במקרה שלא תוכל לקבל החלטות בעניין, וכך היה כאשר ולדר היה צריך להגיע לבית הספר של ילדיה והיא רצתה למנוע את הגעתו.
כאישה וכעורכת דין בחרתי להילחם ולדאוג לכל נפגעת שמגיעה למשרדי, אני לא סוגרת בפניהן את הדלת, ואני לא שופטת אותן, אני עושה את המקסימום במציאות משפטית פעמים רבות בלתי אפשרית, להשיג להן את מה שאפשר, ותמיד, תמיד ההחלטה בסופו של יום היא בידיהן. הייתי שמחה אם רומי היתה מגיעה אלי לפני שהתביעה האזרחית שלה התיישנה, לפני שהתיק הפלילי נסגר ובעיקר היה משמח אותי אילו התקשורת היתה מחבקת אותה אז כמו שהיא עושה כעת. אבל את כל אלה לא היה לה, היה לה רק את האפשרות לקבל את ההסכם שהיה, או לא לקבל כלום והיא בחרה לקחת אותו, אני לא שופטת אותה היום כמו שלא שפטתי אותה אז.
אני אמשיך לעמוד שם לצידן של הנפגעות, באמת לעמוד, בלי לשפוט, בלי לבקר, גם בהחלטות הברורות מאליהן וגם בהחלטות הקשות מנשוא".
המקור – המתלוננת ששברה שתיקה, המקור – מנגנון ההשתקה של חיים ולדר
