לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות מחר, לא משנה איזו ממשלה תקום ומה יהיה סדר היום שלה, האתגר הפוליטי הגדול ביותר רובץ דווקא לפיתחו של השמאל הדמוקרטי, שבאופן די ודאי יהיה באופוזיציה: לייצר – אולי לראשונה אי פעם – חזון אמיתי ורחב לשותפות יהודית-ערבית. היעדרו של חזון כזה המתייצב כאלטרנטיבה לקיים הוא שאיפשר את הבעירה הגזענית של תנועת העליונות היהודית, שכבר כבשה נתחים רבים בפוליטיקה הישראלית הממסדית. כישלון לייצר חזון כזה בעתיד הקרוב תבטיח שלהבותיה המשתוללות תאכלנה את כולנו.
לא צריך להיות שמאלני קיצוני כדי להבין שהמאבק החריף, היצרי, האלים (וכן, החשוב) בבחירות לכנסת ה-21 ניטש בין הימין הקיצוני לימין-מרכז הפחות קיצוני. שהשמאל הדמוקרטי בכלל לא במשחק. גם אם בשאלות שנוגעות לאופן שבו השלטון מתמודד עם קולות אופוזיציוניים ולמעמדם של מוסדות ביקורת המגבילים את כוחו יש הבדלים ניכרים בין הקבוצות המתמודדות על הבכורה, קשה להניח ש"מהפך" מחר יביא לשינוי מהותי במדיניות הממשלה בנושאים מרכזיים שלופתים בטבעת חנק את החברה הישראלית, חלקם מאז הקמת המדינה.
שאלות כגון הגדרתה של מדינת ישראל כמדינתו של הלאום היהודי (בלבד?); היחס של החברה הישראלית לערכים פרטיקולריים-לאומניים מחד ולערכים הומניסטים אוניברסאליים מאידך; יחסה של המדינה לאזרחיה הערבים, שייכותם לה ומקומם בה; וכמובן – הכיבוש המתמשך וההתנחלות המנשלת. בכל אלה לא צפוי שינוי מהותי גם אם הימין הפחות קיצוני יצליח להרכיב ממשלה.
כישלון שלטוני מובטח
ובה בעת, האופוזיציה משמאל שמתיימרת לשאת דגלים של צדק ושלום המבוססים על עקרונות של שוויון וחירות, אינה מצליחה להתאחד מאחורי חזון משותף לחיים של שני העמים בארץ הזו. הבחירות מחר לא ישנו את העובדה שלמרכיביה השונים של האופוזיציה הדמוקרטית משמאל לא תהיה גם מחרתיים תמונה מוסכמת של הסדר החברתי ושל קווי המתאר המדיניים שבדעתם ליצוק למקום הזה; איך יראה בה השוויון האזרחי? והאם וכיצד יתבטא בה המימוש של ההגדרה העצמית של כל לאום? האם זו תהיה מדינה אחת או שתיים? מדינת כל אזרחיה?
במובן זה מפתה לומר שמזל שמחר לא יזכה השמאל בשלטון, כי נכון להיום אין לו אלטרנטיבה רצינית וברורה שמוסכמת על כל חלקיו, כדי להוציאה לפועל באמצעות הכוחות הביצועיים שמושכות השלטון מעניקים לזוכה בהם. ובהיעדר אלטרנטיבה ערכית-מדינית ברורה, הכישלון השלטוני מובטח. ויותר מזה: ללא חזון ערכי התחרות על קולו של הבוחר המתבקש להחליף את הקיים נדונה ממילא לכישלון.
במצב דברים זה, ומכיוון שאין ואקום פוליטי, כל עוד מופקר השטח לימין ולימין הקיצוני, מתרחב הסרטן הגזעני והנה הוא כבר מגיע לאיברים הכי חיוניים של החברה.
לכן, החל ממחרתיים האתגר הגדול והקריטי הוא דווקא של השמאל האופוזיציוני, להצליח במקום שנכשל זה 70 שנה ולהציע עקרונות ערכיים ופוליטיים לחברה שיש בה שני לאומים בקונפליקט, שפשתה בה אפליה קבוצתית עמוקה, מובנית ורבת שנים, ושנולדה על רקע היסטוריה של רדיפות אנטישמית ששיאן בשואה, וגם על רקע הנישול והגירוש ששיאן בנכבה.
מי שלא מעז להציג אלטרנטיבה ערכית לשלטון מעוול ורשע אינו ראוי להחליפו, וממילא מי שלא מעז להציג חזון אמיץ אל מול פשיזציה ופוליטיקה של שנאה, לא ינצח.
