די להתבונן במניפת הסרטים של פסטיבל דוקאביב שיתקיים במאי הקרוב כדי לנתץ את ההצהרה הבומבסטית של שרת התרבות, מירי רגב: "עשיתי מהפכות שאני חושבת ששני שרים אחריי לא יצליחו לתקן". הנה רשימה חלקית: סרט על עו"ד לאה צמל, המייצגת אסירים ביטחוניים; "החבר דב", על מנהיג השמאל דב חנין; וסרט על סטודנטית אמריקאית שצופה בסרטוני בצלם מחברון. ובימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בישראל בהצלחה סרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות", שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין השנה – סרט בתמיכת קרן קולנוע ישראלית, שהגיבור שלו נושא את המונולוג הקיצוני, הביקורתי והחתרני ביותר נגד ישראל.
על אף ניסיונות הטלת האימים מהרגע הראשון שלה על כיסא השרה, ולמרות שכמעט הצליחה להעביר את חוק החנפנות בתרבות המפורסם שלה – היוצרים הוכיחו שהם ממש לא מפחדים. מה שהתחיל בקול תרועה רמה של השרה: "מי שלא ייתן נאמנות לא יקבל תמיכה" – נגמר בקריסה טוטאלית לשיטתה, במפלת חוק הדגל שלה ובפריחה נוספת חסרת תקדים של התרבות העצמאית והחופשית בישראל.
ארבע שנים חלפו להן. מנהרות, כבישים ומחלפים נבנו מכל עבר, חיברו את המרכז לפריפריה, אבל מה עם קצת תרבות? השרה, שקול הפריפריה בגרונה, נכשלה בכל. איפה התיאטרון החדש של קרית שמונה? איפה ההכרה במוזיאון הערבי הראשון באום אל פאחם? איפה החלפת מנהלי מוסדות התרבות במנהלות צעירות מהפריפריה, שילוב חרדים בתרבות וקולות קוראים לתמיכות בתרבות ערבית?
והכי חשוב, אם היא אכן כל כך חזקה וכל כך פופולרית כמו שהיא טוענת, איפה מימוש ההזדמנות ההיסטורית להעמיד את תקציב התרבות על 1% מתקציב המדינה? הרי מעולם מצבנו הכלכלי לא היה טוב יותר, אז למה לא עכשיו? תסתפקו ביהודה קיסר מסלסל על גיטרה בטקס הדלקת המשואות.
המאבק הבא – מול נטפליקס
לשרת התרבות הבאה מחכה מלאכה רבה בשיקום ההריסות האמיתיות שהגברת רגב מותירה אחריה. מעבר לשפה הבוטה ולהיגיון המופרך שמציב את האמנים כאויבי משרד התרבות (שגם תרומתם בקלפי מוטלת עתה בספק, עם היעלמותה מהפריים של רגב אפילו מקמפיין הליכוד) – התיקון לחוק הקולנוע שהשרה העבירה מעמיד כיום את מערכת התמיכה בקולנוע הישראלי אל מול שוקת שבורה.
קריטריונים מופרכים לתמיכה שוברים ומרסקים את שמורת הטבע הנדירה הזו, ומאיימים לכלותה. אמנים עצמאיים רבים מדי מכל התחומים, בתיאטרון, במחול, באמנות הפלסטית ובמוזיקה ניצבים לבד מול מערכת בירוקרטית ("מינהל התרבות" שמה) שמקיימת את עצמה אבל לא אותם. בקושי מצליחים לקיים את עצמם, שלא לדבר על יצירותיהם. ועוד לא דיברנו על גורלו הטראגי של מי שרוצה להזדקן בכבוד במקצוע הזה.
שרת התרבות הבאה חייבת לצאת במאבק נוסף נגד הסכנה האמיתית שמאיימת על כל תרבות מקומית בעולם כיום: "השוק החופשי", שהפך לג'וינט החביב על המצביעים במערכת הבחירות הזו. חברות הענק הכלכליות הגלובליות מאיימות לכלות את התרבות האודיו ויזואלית בישראל. שם נמצא הכסף הגדול, מאגר הגז הטבעי שמדינת ישראל הפקירה לידיים של אמזון, גוגל ונטפליקס. תמשיכו לראות סרטים וסדרות בנטפליקס בחצי חינם ולצפות בגסיסתה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית.
ללא התערבות ממשלתית דחופה בהסדרת שוק התוכן הישראלי המקורי בעברית ובערבית אנו נדונים לצפות מהסלון הביתי שלנו בעוד ועוד גרסאות של פאודה במקסיקו, אוקראינה וסין. רק לא בעזה. ואולי בעצם זה מה שאנחנו באמת מעדיפים לראות.