"הממשלה אינה הפתרון, הממשלה היא הבעיה", ציטט אתמול משה פייגלין את רונלד רייגן בפוסט שכתב על פתרונות השוק החופשי לבעיות חיינו. ארבעת הקורבנות הטריים ביבנה עוד לא הובאו למנוחות, האוויר הנגוע מדליפת הגז בחיפה עוד לא שב לשגרתו המזוהמת ממילא – אבל משיח בן "צאו לנו מהווריד" מזכיר לנו את פתרון הקסם האולטימטיבי.
18 פקחים ל-13 אלף אתרי בנייה – זה מה שהקצתה מדינת ישראל לאכיפת הנוהלים והכללים, במידה שהם בכלל קיימים. זה מה ששווים בעיניה חיי אדם, במידה שמי שבונה – בדרך כלל ערבי או עובד זר – עוד מוגדר כאן בן אדם.
העדויות מהאירוע ביבנה הן בלתי נתפסות. הזלזול, ההזנחה, האדישות כלפי החיים עצמם הם בגדר בגידה בערכים האנושיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שחמור במיוחד הוא שכבר שמענו את כולן: הכתובת לא רק היתה על הקיר – היא התממשה, שוב ושוב ושוב. מה שמעליב אפילו יותר, היה כשדווקא לא שמענו אותן. כשעוד מקרה עבר בלי סיקור, בלי מסקנות, גם עם אבדות בנפש.
אבל ההזנחה הפושעת בבנייה ובאכיפה היא רק חלק מהסיפור. סיפור של התפרקות והפקרות, של התנערות המדינה מתפקידיה הבסיסיים ביותר והשארתם ל"כוחות השוק". אלה, בפיקוח מינימלי – בהגרלות ובשוברים – כבר יוזילו את מחירי הדיור, ידאגו לחינוך ולבריאות ויניעו את גלגלי המשק. כמובן, כל עוד זה ישתלם להם.
קו ישר מחבר בין אסון המנוף לפריפריה "המשעממת" של אורנה פרץ וחבריה. בין דליפת הגז למצבם המחפיר של ניצולי השואה. בין תאונות הדרכים – וראו דו"ח המבקר על מחדלי התחבורה הציבורית, שלא לדבר על אלטרנטיבה לרכב הפרטי בשבת – לקריסה של מערכת הבריאות הציבורית, זו שאמורה לספוג את שאר האסונות. עכשיו הם רוצים לסגור גם את השידור הציבורי, האחרון שחש עדיין מחויבות לדבר על זה.
במקום להתעקש על פתרונות, מתנגדים
לא הכל זה פוליטיקה, מספרים לנו, לא הכל זה ימין ושמאל. אבל האמת שזה לחלוטין ימין. זה הימין הטראמפיסטי שמתכחש להתחממות הגלובלית, שבז לבעלי מוגבלות פיזית, שמטיף לנו שרצח נשים הוא עוד קונספירציה של התקשורת ושמעביר עכשיו חוקים נגד הפלות גם אחרי אונס. זה הימין שמסוגל גם להגיד פומבית שבכל מה שנוגע לטילים, יש הבדל בין עוטף עזה לתל אביב.
אין כאן אשליה שלשמאל יש פתרונות מידיים. גם אם ייבחר, הוא כנראה לא יפתור את המשברים הגדולים שמלווים כל חברה מתועשת. אבל שמאל אמיתי, כתפיסת עולם, לפחות תופס את עצמו כמחויב להם. הוא לא מגלגל עיניים למנופים ולשמיים, לא מפנה עורף לקבוצות החלשות ביותר באוכלוסייה ולא מפקיר אותן ליד המקרה, או ל"יד הנעלמה".
כי מתברר שכשמתעקשים, יש מה לעשות. תשאלו את הקופאים בסופרמרקט, שמישהו חשב פעם שלגיטימי להעביד שעות על גבי שעות בעמידה. תשאלו את לקוחות הזנות, שהמחוקק החליט להטיל עליהם אחריות. וכמה מקומם לקרוא שבמקום להתעקש, האוצר דווקא התנגד למהלך שנועד למנוע תאונות בבנייה מחשש לעלייה בעלויות. אולי בכל זאת יש מחיר למשתכן, ואין לו פתרונות של קזינו.
"הממשלה" היא לא הבעיה כמו שטוען פייגלין, אלא ממשלה מאוד ספציפית עם מדיניות מאוד ספציפית, ששולטת כאן כמעט ברצף כבר יותר מ-40 שנה. מדיניות שאין בה חמלה, אין בה סולידריות ואין בה כבוד מינימלי לחיי אדם. מדיניות ימנית, במובן העמוק והאמיתי שלה, שיום יום – באתרי הבנייה, בכבישים, באוויר שאנחנו נושמים ובבתי החולים – הורגת אותנו.
