יובל היה הפסיכולוג שלי. הוא היה ה-פסיכולוג שלי. אהבתי אותו אהבת נפש והרגשתי שהוא חלק בלתי נפרד מהאירועים הכי משמעותיים שחוויתי בחיים שלי. הוא גם היה אנס מסתבר. את זה גיליתי מאוחר מדי. לא ברור לי מאיפה היה לי האומץ להמשיך לסרב להצעה החוזרת ונשנית שלו "לטפל" בי באמצעות "שחזור". ג'יזס, איזו תחושת בטן טובה הייתה לי בתיכון.
רוב הטיפולים של יובל ושלי היו סביב התקיפה המינית שעברתי. למעשה, הוא זה שעזר לי להבין שזה בכלל מה שעברתי. הערצתי אותו על כך, כמה רגישות חשבתי שיש בו. הוא אחד האנשים הראשונים שהתלבטתי איתם אם להצטרף לארגון צעדת המופקרות (השרמוטות דאז). הוא חשב שזה יכול לעזור לי להתמודד, להתעמת עם כל הקושי, עם כל הטריגרים. בכל שנה ביקשתי ממנו שיבוא. הוא היה תומך נלהב, אמר שלצד המאבק בכיבוש – זה אחד המאבקים הכי חשובים בעיניו כיום בחברה הישראלית.
לפני שש שנים הצטרפתי לארגון צעדת המופקרות בירושלים, הייתי חיילת ביחידת פרק המשימה, הגרעין שלי ואני גרנו בחיפה ועסקנו בחינוך. כל שישי בבוקר הייתי עולה על אוטובוס מחיפה לירושלים לסופ"שים שנראו בדיוק אותו הדבר: בבוקר שישי ב-9:00 טיפול עם יובל. במוצ"ש ב-19:00 פגישה של צוות המפיקות של הצעדה. ככה, בלופים. לא הייתה גאה ממני. בעצמי ובשותפות שלי.
שש שנים שאני מארגנת. מה זה מארגנת, קורעת את עצמי על הצעדה הזאת. וגם בתחילת תקופת הארגון של הצעדה בשנה שעברה הצטרפתי לחברות שלי כדי לעמוד בחזית המאבק הפמיניסטי הירושלמי. בתור אחראית מדיה לא יכולתי להתחמק לרגע מהתוכן המציף הזה: אונס, הטרדות מיניות, גילוי עריות, רצח נשים. ואז יובל נכנס לתמונה. זאת אומרת, צבע את התמונה בצבעים אחרים לגמרי. הכל התקשר אליו. כל כדור פסיכיאטרי שלקחתי, כל נסיעה לבית הכרם, כל אדם בשם "יובל" (גם אם הוא חבר טוב). הכל. כל דבר. באמת.
פחדתי פחד מוות לעזוב את ארגון הצעדה. לא דמיינתי את החיים שלי בלי הפלטפורמה המטורפת הזאת. אבל כבר לא היו בי הכוחות להתמודד, לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי לשותפות שלי שאני לא מסוגלת יותר. שאני צריכה הפסקה.
לרגע לא עלה בדעתי שהן יכעסו. אבל רמת התמיכה וההבנה שלהן הדהימה אותי. אמירות כמו "אנחנו גאות בך שאת מקשיבה לעצמך" או "איזו אמיצה את, קחי את כל הזמן שאת צריכה" הן רק חלק קטן מהסולידריות ששאר מארגנות הצעדה הביעו כלפיי וכלפי הקושי שלי. בלי שאלה בכלל הן אפשרו לי להישאר בקבוצת הווטסאפ שלנו כדי לעקוב ולתת עצה אם תהיה לי. שאלו אותי במשך כמה חודשים מה איתי ומה שלומי ואיך אני מתמודדת עם הכל. ובמאני טיים, בשבוע לפני הצעדה הן גם הבינו בכנות את ההחלטה שלי לא להגיע לצעדה.
עשר שנים אנחנו צועדות בירושלים. עשר שנים בהן כל צעדה מקבלת קונטקסט אחר, אישי, פוליטי או חברתי, בכל שנה היא משתנה, מתפתחת, גדלה ומתעצבת מחדש. אין בי את היכולת להביע את רמת ההתרגשות שלי משנת העשור. להסתכל אחורה ולהבין איזו דרך מטורפת עברנו. כמה המרחב בירושלים השתנה וממשיך להשתנות. ולצד זה, איזו דרך ארוכה עוד יש לנו לעבור.
במציאות שבה נשים עדיין נרצחות כאן על ימין ועל שמאל, שבה כל אחת מאיתנו עברה או תעבור הטרדה מינית וחלקנו הכואב חווה ויחווה תקיפה מינית או אונס. בעולם שבו אבות אונסים את הילדים שלהם, רבנים מטרידים את התלמידים שלהם, אחד מתוך שישה גברים נאנס, טרנסיות חוטפות מכות רצח ברחוב, המילים "שרמוטה" או "מופקרת" הן עדיין קללה ופסיכולוג פשוט יכול לאנוס את המטופלת שלו. ככה, בכזאת קלות מחרידה.
אנחנו חייבות להמשיך לצעוד, אנחנו חייבות לצרוח את נשמתנו עד שמי שממשיכים להפקיר אותנו מדי יום ישמעו. לצעוק שאנחנו לא בטוחות ברחוב, אנחנו לא בטוחות בבית, אנחנו לא בטוחות בשום מקום.
ועד שזה לא ישתנה, אנחנו נשטוף את ירושלים בצבעי ורוד שחור ונדרוש את החופש והבטחון שמגיעים לנו. אתן מוזמנות להצטרף אלינו, אתם מוזמנים גם כן. אין אדם מיותר במאבק הזה, אין אישה שלא שייכת אליו.
בואו לצעוד איתנו מחר (10:00, כיכר הדוידקה). אנחנו צריכות כל אחת ואחד מכן.
הכותבת הוא ירושלמי, קווירית ומחנכ.ת בתנועת השומר הצעיר, שמעדיף פנייה בלשון מעורבת