המינוי הצפוי של גלי מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה הבאה מזכיר לי את המינוי של אלכס שטיין לשופט בית המשפט העליון. יש סיבה שהפוליטיקאים רוצים למנות דווקא אותם, אבל לעיתונאים קשה להבין למה והם מחפשים בנרות כתמים בעברם.
במקרה של גלי מיארה, הסוד לא טמון בהיעדר נסיונה בפלילים, וגם לא בעבודתה במשרד מסחרי כמו תדמור לוי. הבעיה עם גלי מיארה (זהו שמה לפחות במסדרונות הפרקליטות), היא שהיא ממסדית ומערכתית כמעט כמו שי ניצן והיא צפויה להמשיך את הקו השמרני והנרפה של קודמה בתפקיד, אביחי מנדלבליט.
את היותה פרקליטה בפרקליטות האזרחית זוקפים היום לחובתה, אבל זאת טעות להסתכל על תפקידה כך. הלכה למעשה מיארה שימשה במשך עשרות שנים כסנגורית של המדינה שאינה מערערת על שיקול דעתה.
כך למשל, פרקליטות מחוז תל אביב, בניצוחה של מיארה, הגנה בעקשנות אובססיבית על עבודתם של קצין המשטרה אפי ברכה המנוח ופרקליטה בשם אושרה גז (כיום פרקליטת מחוז תל אביב פלילי) בתביעת רשלנות שהגיש נגדם עבריין שנחקר על ידי ברכה.
על אף שלל ראיות שנחשפו במהלך המשפט, מיארה ואנשיה עצמו את עיניהם מהאפשרות שטעו או התרשלו וסירבו להכיר בנזק שנגרם. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע שהשניים התרשלו והטיח בהם ביקורת קטלנית. במשך שנים התנהל המאבק המשפטי תחת צו איסור פרסום. כשעיתון הארץ ואני ביקשנו לחשוף את פסק הדין, הפרקליטות ומיארה ניהלו נגדנו מאבק עיקש שהגיע עד לבית המשפט העליון. בסופו של דבר, ברגע האחרון גילתה הפרקליטות מידע חדש שלדבריה אינה יכולה לחשוף והתפשרה עם התובע בסכום שנותר חסוי. בדוח ועדה שבחנה את נסיבות גילוי המידע החדש, נטען בין היתר כי הפרקליטות האזרחית לא טרחה לפתוח את תיקי המשטרה ולעיין בהם לפני שהגנה בחירוף נפש על השניים. גם אחרי הפשרה הכספית, הפרקליטות ומיארה עצמה כפרו באחריותם למחדל, תוך גלגול האשמה כלפי אחרים ודרישה לאיפול מלא. אני בטוחה שזה נשמע לכם מוכר מפרשיות אקטואליות אחרות.
בדוח ועדה שבחנה את נסיבות גילוי המידע החדש, נטען בין היתר כי הפרקליטות האזרחית לא טרחה לפתוח את תיקי המשטרה ולעיין בהם לפני שהגנה בחירוף נפש על השניים
בתיק אחר שאחריו עקבתי מקרוב, מיארה היתה הבוסית של הפרקליטה, דורית יפרח דרורי, שתקפה את הרופאה המשפטית מתיק זדורוב, ד"ר מאיה פורמן, בבית הדין לעבודה. תחת הנהגתה, אותה פרקליטה תקפה את מקצועיותה של פורמן ותבעה את ביטול מינויה במכרז לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, רק בשל חוות דעתה המקצועית. תחת הנהגתה, היא דרשה מעד בתיק לשנות את תצהירו כי לא ייתכן שיסתור את המדינה. בשפת רחוב, היא לא ראתה ממטר, לא משנה חוקי או לא, העיקר שהמדינה תנצח ופורמן תישלח ללשכת התעסוקה. אמנם מיארה עצמה לא הורתה על כך, אלא בכירים ממנה, מיארה פשוט שתקה, עמדה מהצד ולא עשתה את המצופה ממנה: להוות שומרת סף.
מיארה הייתה שותפה במאבק לסילוקה של פורמן משירות המדינה, אבל לעומת זאת, על התנהגותו של פרופ' יהודה היס היא דווקא הגנה. גם אחרי שהורשע בעבירות משמעת, והוגשו נגדו תביעות פיצויים על כך שנטל חלקי איברים מגופות נפטרים ללא הסכמה ולצרכי מחקר, מיארה הגנה עליו ודרשה להכיר בחסינות שעומדת לו כעובד ציבור, בנימוק שפעל ללא זדון. בית המשפט סירב להעניק חסינות פעם אחר פעם, אך זה לא הפריע למיארה להמשיך לדרוש את החסינות כאילו לא היו דברים מעולם.
מיארה פשוט שתקה, עמדה מהצד ולא עשתה את המצופה ממנה: להוות שומרת סף
הכרתי את מיארה ב- 2013 עם כניסתי לתפקיד כתבת משפט של הארץ. התרשמתי שהיא אישה אינטליגנטית, מהירת תפיסה, מוערכת מאד מבחינה מקצועית, אך גם חסרת חום אנושי שמקפידה לשמור מרחק שגובל בניתוק רגשי. אך מעל הכל, בשיחות איתה בלט הניסיון שלה להתחמק מהבעת עמדה. עמיתיה מתארים אף הם אישה שמנסה בכל דרך להימנע מעימותים – תכונה שבהגדרה סותרת את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה.