ישראל, ינואר 2022. גל האומיקרון משתולל במלוא כוחו, החברה הישראלית המשוסעת והמורכבת גם כך מתמודדת עם ההשלכות של שנות הקורונה: הסגרים, הלחץ, אבדן תעסוקה ועוד. הקורונה לא יצרה את הבעיות החברתיות בישראל, אבל היא בוודאי לא תרמה להן. אנשים נעים מסגר לסגר, בלי פיצויים, בלי ביטחונות ועם רשת הגנה חברתית מחוררת, שחוקה ועייפה. היכן שלא נביט, נוכל לראות את המשבר ניבט אלינו: אחוזי האבטלה (שאמנם נמצאים בירידה, אך עדיין גבוהים), דו"ח העוני שמשקף העמקה של היקפי העוני והאי שוויון, ועמותות כמו עלם שמדווחות על עלייה בפניות על רקע אובדנות.
את מלוא כוחו של הגל סופגות כמובן השכבות החלשות. להם אין שובר גלים פרטי. אין חסכונות. אין מהלכים במסדרונות הכנסת. בעלות ובעלי השכר הנמוך היו הראשונים לאבד את משרתם בגל הקורונה, ועם מדיניות הפיצויים החדשה (שעיקרה: אין באמת פיצויים), המחסור החריף בכח אדם בלשכות הרווחה, העומס העצום על מערכת הבריאות ועוד – מוצאים את עצמם לבדם.
ברגעים כאלו של קושי ומורכבות, החברה המודרנית מציעה לנו שני מוקדי סיוע עיקריים: הממשלה ומובילי דעת קהל.
הממשלה יכולה לייצר שינויי עומק ורוחב, לתת רשת הגנה חברתית, להפנות תקציבים, לגייס כח אדם רלוונטי שיסייע לאנשים להתמודד עם הצורות השונות של המשבר.
מובילי דעת קהל יכולים להשתמש בכוח שלהם וביכולת לייצר שיח על מנת להאיר סוגיות ועוולות בחברה, להוות קול למוחלשות ולמוחלשים ולתת מענים שהמדינה הכבדה והמסורבלת מתקשה לתת.
את מלוא כוחו של הגל סופגות וסופגים, כמובן, השכבות החלשות. להם אין שובר גלים פרטי. אין חסכונות. אין מהלכים במסדרונות הכנסת
שני אלו מוקדי כח שניתנו על ידינו. הממשלה שנבחרת בקולותינו, ויכולה גם להיות מוחלפת בקולותינו. מובילי ומובילות דעת הקהל הפכו להיות כאלה רק כי אזרחיות ואזרחים בחרו לעקוב אחריהם ברשת, לצפות בהם בטלוויזיה ולהאזין להם ברדיו. ומה שני גורמים אלו בחרו לעשות? הממשלה בחרה לעגן בחוק את חוק הפנסיות ולהשקיע דווקא עכשיו מיליארדים בפנסיות של אלופים ותתי אלופים. ואילו מובילי דעת רבים מצאו היכן יש למקד את המאמץ: גיוס כספים עבור ההגנה המשפטית של בנימין נתניהו. אותו נתניהו שהונו מוערך בכ-50 מיליון שקלים. ברגע של משבר עצום, מהגדולים שידעה החברה הישראלית, נמצאו הגורמים הזקוקים יותר מכל לעזרה: אלופי הפיקוד והעובר ושב של יו"ר האופוזיציה.
על כל אלו חשבתי בנסיעה הביתה מהעבודה השבוע. חשבתי וזעמתי. אני לא אדם חשוב או משמעותי שיכול לעשות יותר מדי. סך הכל עובד סוציאלי זוטר משדרות. אבל החלטתי שלפעמים להשמיע קול צעקה חשוב בפני עצמו, גם אם לא הרבה שומעים. אז החלטתי לפתוח את פרויקט #עניי_עירך כמחאה. מחאה על השיח ברשת החברתית שבעיניי משקף אובדן מוחלט של סדר עדיפויות, שמעדיף להשקיע מאמצים כבירים בלרפד את חשבונו של מולטי מיליונר – ועל התנהלות הממשלה שמתעלמת מהמוחלשות והמוחלשים בחברה.
הרעיון פשוט: פתחתי קופת פייבוקס ופרסמתי אותה ברשת. כל עוד הקופה תהיה מלאה, אסייע בכל דרך אפשרית לכל מי שזקוק. את הפונות והפונים אני מקבל בעיקר ממחלקות הרווחה בסביבה. הפניות הן רבות מספור וקצרה היריעה מלתאר את סיפורי הקושי, המחסור, ההזנחה וההתעמרות שעולים מהן. פרסמתי את הקופה בלי לדעת מה יקרה, מתוך מחשבה שסיכוי סביר לכך שהיא תישאר ריקה. אבל היא לא. מאות אנשים ונשים נענו, תרמו ופרסמו. הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה.
עד כה הצלחתי לגייס כ-70 אלף שקל, והספקתי לתת מענים כגון תשלום חובות חשמל, תמ"ל למשפחות במצוקה, חבילות מזון, סיוע בשכר דירה ועוד. בכוונתי להמשיך בפרויקט ככל שאוכל, עד שממשלת ישראל תתעורר ותבחר לקחת אחריות על השירותים החברתיים בישראל. שיגיעו לכאן. שידברו עם האנשים. שיציעו פתרונות ולא רק סיסמאות. עד שנשים בראש סדר העדיפויות את עניי עירינו, כי מחר אלו יכולים להיות אנחנו.
