"אולי אחר כך תלכו לשמוע את אייל גולן?", שאלה אישה לפני כשבועיים בעמוד הרשמי של הופעותיו של לואי סי. קיי בישראל. "אחרי ההופעה אנחנו יושבים לבירה עם קווין ספייסי, מוזמנת", ענו לה בציניות מטעם ההפקה. אבל מרבית הצופים שפקדו את שתי ההופעותיו בשבת בהאנגר 11 בנמל תל אביב היו כבר ציניים פחות.
עברתי את התור במוצאי שבת מתחילתו ועד סופו, כשברקע נשמעות קריאות כמו "עבריין מין – אותי זה לא מצחיק" מפיהן של מספר נשים שעמדו בכניסה. שמתי לב שכמעט כל השיחות שהתקיימו בין העומדים בתור עסקו בעבירות המין של הקומיקאי. מעטים העזו להסתכל בעיניים למפגינות שעמדו מולם, אבל בלי הנוכחות שלהן כנראה שרוב הקהל היה מצליח להדחיק את העניין.
חלק ממי שעמדו בתור הזה חשו מבוכה מהנשים שמנופפות מולם בזרגים מלאכותיים, כפי שסי. קיי הודה שעשה בשלו מול נשים שכפה עליהן את הסיטואציה. השחקנית והקומיקאית ליאת הר לב אף נצפתה מכסה את פניה בשערה בתקווה שלא תזוהה, ובכל זאת פסעה ישירות לאולם.
חמש נשים טענו שסי. קיי פגע בהן, בחמשת הפגיעות הללו הוא הודה. כל בר דעת מבין שבמצב כזה יש ככל הנראה פגיעות שלא צפו על פני השטח. כששרה סילברמן סיפרה שכאשר הם היו ילדים סי. קיי חשף את עצמו גם בפניה, אבל היא דווקא היתה סבבה עם זה – אנחנו שומעים שאפשר להיות סבבה עם מעשה כזה ומתעלמים מהעובדה שהקומיקאי מבצע את האקט הזה עוד מילדותו.
אז אתם סבבה עם זה
השאלה אם ללכת להופעה שלו נידונה מכל כיוון. "סי. קיי קרע את תל אביב מצחוק, אבל עדיין מוזר למחוא לו כפיים", סיכמה ביקורת ההופעה בוואלה. העניין הוא שעם "מוזר למחוא כפיים" לא ממגרים את תרבות האונס, גם לא עם לחשוב שהפמיניסטיות שמפגינות מחוץ להופעה צודקות קצת, או שיש משהו חשוב בתזכורת שהן באו להשמיע למעשיו של סי. קיי – ואז לפסוע לתוך ההאנגר. קורבנותיו לא נספו לא בשואה ולא במלחמות ישראל – לא צריך לזכור אותן תוך כדי שממשיכים בשגרה.
קורבנותיו לא נספו לא בשואה ולא במלחמות ישראל – לא צריך לזכור אותן תוך כדי שממשיכים בשגרה
קורבנותיו של סי. קיי הן נשים שעדיין חיות את ההשלכות של מה שעשה להן, חלקן לא מרוצות מהתנצלותו או מלקיחת האחריות שהיתה לכאורה בדבריו, כשהודה בעוול שעשה להן. והן בעיקר דורשות שהמציאות תשתנה – שאנשים שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם לא ינוצלו על ידי ענקים בתחום, ושנשים לא יותקפו מינית רק כי אפשר בתוך מערכת היררכית. זה נשמע פשוט, אבל איכשהו כל מי שבחרו ללכת להופעה של לואי סי. קיי לא מבינים איך הם תורמים דווקא לרעיון שסבבה לעשות את זה.
הדוגמה התל אביבית האולטימטיבית ללגיטימציה לעבירות מין (חמורות בהרבה יותר מאלה של סי. קיי) היא אלון קסטיאל. שנים על גבי שנים הוא ביצע עבירות מין בנשים בחסות האהדה והשם הטוב שסיפקו לו מרחב חיי הלילה וההון המשפחתי. מי ששמעו עדויות על מעשיו יכלו במשך שנים לכל הפחות להסתייג ממנו ולהיות פחות בסטיז שלו להרמות; במקום זה הם העדיפו לתת לו אישור קטן אבל גורף בדמות לחיצת יד, חיבוק, צ'ייסרים ומקומות ברשימות. הרי לא חוכמה להתנער מעבריין מין כשכל החרא לגביו צף, אלא דווקא כשיש לו ערך – חברתי, כלכלי, פוליטי, קומי.
צוחקים ובוכים
מה שהכי אהבתי בפעולה של הנשים שהפגינו מחוץ להופעה של לואי סי. קיי זה לא הקהל השבוי שהיה להן, אלא דווקא מאפייניו: אינטיליגנטים, עם הבנה גדולה בדקויות, צעירים אורבניים. בקיצור, בדיוק אנשים שבקיאים בשיח על יחסי כוחות מגדריים, ויחסי כוח בכלל. אנשים שחיים את שיח הטראומה, הרגישות והכל. ולא היה להם מה להגיד. הם הביטו בנשים המוחות כמו בהומלס שבא לבקש מהם כסף בבית הקפה.
לא חוכמה להתנער מעבריין מין כשכל החרא לגביו צף, אלא דווקא כשיש לו ערך – חברתי, כלכלי, פוליטי, קומי
ההפגנה בשבת היתה שיח בין שווים ושוות על אי השוויון בתוך יחסי הכוח המגדריים. הנפגעות של סי. קיי לא היו בה, אבל נכחו שם נפגעות של פוגעים אחרים. היום הוא יום המאבק באלימות נגד נשים, בטח רבים ורבות ממי שהלכו להופעה של סי. קיי רגישים מאוד לתופעה והיו מתים למגר אותה. אז כדאי לזכור שפגיעה מינית בנשים במסגרת יחסי מרות היא דוגמה מזעזעת במיוחד לאלימות נגד נשים.
אלימות נגד נשים מתאפשרת לא כי אין תוכניות וכספים ממשלתיים לטפל בה – אלא שהתוכניות האלה והכספים הללו צריכים להתקיים כדי לפצות על כך שהחברה כולה לרוב מפקירה קורבנות אלימות, בעודה מנהלת דיונים אינטלקטואליים על גברים אלימים וצוחקת מהבדיחות שלהם.
