בשבוע שעבר נחלקו כותרות המהדורות בין שני אירועים חריגים: שר החינוך של ממשלת המעבר, רפי פרץ, הכריז בראיון שהוא תומך ב״טיפולי״ המרה ואף ביצעם בעבר; ומחאת העדה האתיופית שחזרה לרחובות. פרץ חזר בו מאמירתו מאז ונזכר שבעצם הוא לא מבין בנושא, והתגובה למחאות על אלימות משטרתית וגזענות ממסדית היתה להקים ועדה או שתיים – כנראה כדי שתהיינה אמונות על בדיקת בדיקתה של ועדת הבדיקה הקודמת שהוקמה בעקבות המחאות של 2015.

עם פרסום הראיון עם פרץ, התגובות המזועזעות לא אחרו לבוא: פוסטים זועמים, מכתבים למערכת, עצומות והודעות גינוי מכל קצוות הקשת. הרי ברור שמה שמכונה ״טיפולי המרה״ הוא שם מכובס לעינויים שגורמים מצוקה נפשית חריפה אצל ה״מטופל״ ומגדילים את הסיכון להתאבדות בקרב צעירים. וברור שכששר בממשלה, על אחת כמה וכמה שר החינוך, נותן חסותו וחושף שנטל חלק בעצמו בעינוי בני נוער, הדבר חמור אף יותר. לכן ברור מאליו שהתגובה הציבורית היתה חריפה עד כדי קריאות לפטרו. 

 אלא שעם התחזקות התגובה הציבורית החריפה – הגיעו גם התגובות המגוננות עליו. ומילא שיאמרו ״הוא לא התכוון״ או ״פירשתם לא נכון״ – מגננות שלפחות מכירות בכך שתמיכה בנסיונות המרה היא שגויה ומסוכנת מיסודה. אבל לא. התגובות המגוננות התמקדו ב״עליהום״, ב״אלימות קהילת הלהט״ב״, והתגובה האירונית מכולן, ב״סתימת פיות״. העיתונאי קלמן ליבסקינד אף כינה זאת ״לינץ׳״ וטרור להט"בי, ובצלאל סמוטריץ׳ התמקד ב״חופש הדיבור״ שלטענתו הקהילה הליברלית דוגלת בו בצביעות, רק כשנוח לה.

עד כמה מעוותת הבנתם של המגוננים בדמוקרטיה? חופש הביטוי הוא זכות יסוד של אזרחיות ואזרחים. משמעותו הגנה על אזרחים מפני השתקה מצד השלטון. חופש הביטוי איננו זכות של השלטון להגנה מפני ביקורת. שר בממשלה מקבל במה ציבורית שאין שניה לה להציג את משנתו בשלל נושאים. כל מהדורת חדשות תזמין אותו בשמחה בכל עת להתבטא, הוא אף נהנה מחסינות, כך שגבולות הביטוי שלו רחבים יותר מאשר כל אזרח רגיל – ואין שום דבר שמונע ממנו לבטא את דעותיו, מסוכנות ככל שתהיינה.

שר בממשלה מקבל במה ציבורית שאין שניה לה להשמיע את משנתו. הוא אף נהנה מחסינות, כך שגבולות הביטוי שלו רחבים יותר מכל אזרח רגיל

אז על מה זועקים סמוטריץ׳ והאחרים? להבנתם הרדודה, חופש הביטוי משמעו זכותו של אדם להטיל רפש, להסית, לבטא עמדות פוגעניות, מסוכנות, גזעניות, סקסיסטיות – מבלי שלציבור תהיה הזכות לענות. הרי זו פרקטיקה בריונית מוכרת – אדם פוגע, גורם עוול לאחר. האחר מצביע על כך שנעשה לו עוול – והפוגע מיידית הופך עצמו לקרבן. המדברים אמת לפני כוח – הופכים למפגעים בעצמם, ואז נשלפות בקלות מלים כמו ״לינץ׳״. 

אל תתנו להם לבלבל אתכם. חופש הביטוי אינו החופש של שליטים מביקורת. מי שגרם עוול ייאלץ להתמודד עם ההשלכות של ביקורת ציבורית. וחשוב מכל – ביקורת ציבורית אינה לינץ׳ ואינה אלימות. אלימות היא מה שטרנסיות חוות מדי יום ברחובות. אלימות היא ״טיפולי המרה״ והשלכותיהם הנוראות על נפשם של הצעירים הנאלצים לעבור אותם. לכנות את רפי פרץ ״חשוך״ זו לא אלימות, וזו אינה פגיעה בחופש הביטוי.  

הקשר בין מחאת יוצאי אתיופיה להשתקה

מה שכואב לפרץ, סמוטריץ׳ וליבסקינד הוא כמה כוח צברה קהילת הלהט״ב בפוליטיקה הישראלית. הם מלינים על מרכזיות הנושא בסדר היום הציבורי, בחוסר פרופורציה לבעיות האחרות שעומדות בפני החברה הישראלית. הבנתם? איש ״מצעד הבהמות״ ואיש ״טיפולי המרה״ רוצים לפזר רעל מילולי תחת כל עץ רענן, אבל אם תכעסו עליהם – תשובתם היא ״למה אנחנו מתעסקים בנושא הזה בכלל?״. 

מה שכואב לפרץ, סמוטריץ׳ וליבסקינד הוא כמה כוח צברה קהילת הלהט״ב בפוליטיקה הישראלית

מה הקשר של כל זה למחאת הקהילה האתיופית? בעוד שרים ואנשי תקשורת מבכים את היותם אנשי ציבור הנתונים לביקורת ציבורית בעקבות אמירותיהם – משטרת ישראל נוקטת באמצעים של איום והפחדה כלפי אקטיביסטיות ואקטיביסטים אתיופים כדי להשתיק את המחאה נגד פרקטיקות אלימות וגזעניות של אותה משטרה בדיוק.

באותן מהדורות חדשות דווח על שיחות טלפון מאיימות של רכזי מודיעין במשטרה המאיימים במעצרים על אקטיביסטים ומנהיגים קהילתיים, בלי שריד של ראיה שאלה אחראים בדרך כלשהי לאלימות או ונדליזם במהלך המחאות. סתם, חיפשו פעילות ופעילים, ואיימו שייעצרו אם יעודדו אנשים לצאת לרחובות. 

 חופש המחאה גם הוא חלק מהותי מחופש הביטוי. זכות יסוד במשטר דמוקרטי. מעצרים המוניים של מוחים, איומים והפחדות מצד המשטרה המייצגת את השלטון – הם פגיעה אנושה בחופש המחאה והביטוי. ושוב אנו חוזים בתופעת הבריון: משטרת ישראל, גוף עם כוח עצום על פני אזרחים, נוקט בגזענות ממוסדת, פרופיילינג מוכח, אלימות חסרת פרופורציות כלפי אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. אחת מאוכלוסיות אלה יוצאת למחות על כך – מדברת אמת לפני הכוח. והכוח, מה הוא עושה? מנצל את כוחו עוד כדי להשתיק, להפחיד, לאיים. שרק לא ייאלץ להתמודד עם ההשלכות של העוול שגרם. 

הגיע הזמן שנעשה סדר: בואו נזכור מי בעלי הכוח, מי הם גורמי העוול, ועל מי אמור להגן השלטון. כשהם מועלים בתפקידם ופוגעים בזכויות היסוד שלנו – תפקידנו הוא למחות ולבקר, ללא מורא.