כשהילדות שלי היו קטנות לקחתי אותן לגן החיות בחיפה. באחד הכלובים שכב האריה הכי עצוב שראיתי. אולי זה היה נמר. לא הוד היה לו ולא הדר. העיניים שלו היו כבויות. אפשר היה להריח את הייאוש מהקיום האומלל שלו. רציתי לפתוח לו את דלת הכלוב ולצעוק לו "תברח מכאן כל עוד אתה יכול". תחזור להיות מי שאתה. מלך החיות. טורף. אימת הסוואנה. במקום זה ניגבנו את הדמעות וברחנו מגן החיות. לא חזרנו לשם.
עכשיו, בבקשה, תסתכלו רגע על הילדים המתבגרים שלכם. אל תראו אותם, כמו איזה חלק מהבית שהתרגלתם לראות, נקודה עיוורת, אלא באמת תביטו בהם, טוב טוב. מתי בפעם האחרונה הם צחקו מכל הלב? מתי בפעם האחרונה ראיתם אותם הולכים עם ראש מורם, גופם אינו רכון אל תוך הטלפון? תסתכלו ותראו: הם נובלים, קמלים אל תוך עצמם אחרי יום ועוד יום של בהייה במסך, ימים ארוכים שהם ריבוע קטן בזום ארוך.
ביום ראשון פרסמנו כאן כתבה על השפעות הסגר השלישי על בני הנוער: בדידות שהולכת וגוברת, הסתגרות, אפתיות, עלייה ניכרת במצבי דיכאון וחרדה. "הם אפילו לא זוכרים שאי פעם היתה להם תשוקה לצאת", אמר לי מטפל בבני נוער, "השרירים החברתיים שלהם נחלשו".
באותו יום סיפרה לי חברה ששאלה את ביתה אם היא מכירה תופעות כאלה. הילדה, בת 16, הביטה באם כאילו השתבשה עליה דעתה. "כל החברים שלי בדיכאון", ירתה. האם, שלא ידעה שביתה יודעת מה זה דיכאון, שאלה בחשש: "ואת?". "את לא רואה שאני מתאמנת בחדר שבע שעות ביום?", ענתה הבת, "זה כדי להעביר את זה איכשהו".
"הסעתי שני ילדים שאני מאמן הביתה ושאלתי אותם איך ההרגשה ללמוד בזום", כתב לי אתמול מישהו, "שניהם ענו שהם 'מרגישים כאילו הם מתים, הכל אותו דבר, משעמם ולא משתנה'. הרמתי טלפון להורים שלהם והם נחרדו לשמוע ואמרו שלא הבינו עד כמה הם מדוכאים".
את הייאוש מהקיום האומלל של בני הנוער שלנו אפשר להריח למרחקים. לפעמים אנחנו מעדיפים לסתום את האף ולקוות שזה יעבור. אבל כמו שהגרביים המסריחות שהם זורקים בחדר לא יפנו את עצמם לסל הכביסה, כך הייאוש שלהם לא יעבור מעצמו. אנחנו צריכים לאסוף אותם. זה התפקיד שלנו.
קל מאוד להרים ידיים ולוותר. לוותר על המלחמה הקבועה שניהלנו איתם על השעות שהם במסכים (כי אין לנו אלטרנטיבה להציע להם), לוותר כשהם סגורים במשך שעות בחדרים (כי אין מה לעשות בחוץ), לוותר להם כשהם מעדיפים להישאר בבית ולא לראות חברים (כי קורונה).
נכון, גם לעצמנו ויתרנו לא מעט. הבישול המסור של סגר 1 התחלף בהתמכרות לוולט, זנחנו את הספורט, פיתחנו אובססיות מוזרות, נטשנו אותן, בחרנו שוב בנטפליקס בערב. הרמנו ידיים. גם אנחנו שקענו לתוך תהומות של ייאוש, נעים על גבי מטוטלת אכזרית, מחבקים אותה חזק חזק כדי לא ליפול. רק שהגיע הזמן לשחרר את שתי הידיים כדי שאפשר יהיה לתפוס את הילדים שלנו. הם בנפילה חופשית וכרגע אף אחד לא מחכה להם למטה.
תראו אותם, את בני הנוער שלכם – כי אף אחד אחר לא רואה אותם. המורים שלהם עושים מה שהם יכולים, אבל איך יוכלו לראות מה מתחולל בנפשם אם אפילו את פניהם אינם זוכרים לראות, כי הילדים מסרבים לפתוח מצלמה בזום. משרד החינוך בכלל לא רואה אותם. "לא דחוף לי לפתוח", אמר שר החינוך יואב גלנט השבוע כשנשאל מתי מערכת החינוך תחזור לפעילות. ראש הממשלה לא רואה אותם. את מי הוא רואה חוץ מאת עצמו?
"לא דחוף לי לפתוח", אמר שר החינוך יואב גלנט השבוע כשנשאל מתי מערכת החינוך תחזור לפעילות. ראש הממשלה לא רואה אותם. את מי הוא רואה חוץ מאת עצמו?
עצוב, מכעיס, מקומם. יש לי שלל שמות תואר כדי לספר מה אני חושבת על ההתנהלות של הממשלה בכל הנוגע למערכת החינוך. זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה מה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות למען הילדים שלנו שהלכו לנו לאיבוד למרות שהם פה, לידנו. הם כל הזמן פה. צימצמו את הקיום שלהם לבין ארבע קירות.
בחייאת, תראו להם שאתם רואים אותם. תשאלו אותם מתוך כוונה אמיתית איך הם מרגישים. איך עוברים עליהם הימים האלו. תופתעו לשמוע את התשובות. ספרו להם שגם לכם קשה. שתפו אותם בתחושות שלכם. נסו לעשות משהו נחמד עבורם. יכולים לקחת חופש מהעבודה מחר ולקחת אותם לחרמון? אתם לא מבינים איך זה יחזיר להם את האור בעיניים. אם לא לא נורא, אולי היום אחר הצהריים תעשו סיבוב לגלידרייה, אולי ביקור בחוף הים, או פשוט תשבו לידם ותדברו. הם אמנם מתבגרים, יכול להיות שכבר עקפו אתכם בראש, אבל הם עדיין צריכים אותנו. אין להם אף אחד אחר מלבדנו.