שכחו את עצמם בבית: בני נוער מסתגרים בחדריהם, אפתיים, על סף ייאוש

"אם ההורים שלי לא היו גרושים ולא הייתי צריכה לעבור מאמא לאבא, לא הייתי יוצאת מהבית", מודה לילי (שם בדוי), בת 13 מתל אביב. "פעם היה לנו בשביל מה לצאת. היינו הולכים לסרטים, לקניונים, מסתובבים במקומות פתוחים בלי לפחד משוטרים. היום אני מרגישה שאין לי בשביל מה לצאת מהבית, גם לא מהחדר". 

כבר שנה הקורונה מנהלת את חייהם של בני הנוער. הנגיף סגר את בתי הספר שלהם, הרחיק אותם מחברים, הבהיר להם שאנשים אחרים עלולים להיות מסוכנים להם, להורים ולסבא וסבתא שלהם. הם הולכים ודועכים מול העיניים שלנו. בתקופה האחרונה מדווחים הורים רבים על כך שבני הנוער שלהם מסתגרים, ממעטים לצאת גם אם אפשר. מעדיפים להיות בבית.  

"כבר לא בא לי לעשות כלום, מצדי להיות כל היום במיטה", מוסיפה לילי. "המוטיבציה שלי ירדה לגמרי, גם בלימודים. אין לי באמת למה להשקיע בבית הספר. הציונים חשובים לי, אבל המורים אמרו שאנחנו לא נקבל תעודה, אז מה זה כבר משנה. אני רוצה פשוט לעבור את היום".

לפי נתונים שאסף ליאור דטל, כתב החינוך של דה מרקר, ישראל הגיעה למקום האחרון בעולם במספר הימים שבהם מערכת החינוך הייתה פתוחה במלואה – אפס ימים בשנה הלימודים הנוכחית. התלמידים נותרו בבית והעולם שבחוץ פחות מלהיב אותם. "החברים שלי מדברים שעות בהאוס פארטי ובפייסטיים", מציינת לילי. "אני לא אוהבת לדבר ככה, זה לא מעניין אותי אז אני מרגישה בחוץ". 

"אין למה לצאת" 

"הסגר הראשון היה חדש ומלהיב במידה מסוימת עבור בני הנוער", אומר יואב כהן-מנור, ביביליותרפיסט ומטפל בבני נוער. "הסגר השני היה קשה להם עם הלימודים והסגר השלישי הפך לסטנדרט, אין ציפייה, יש ייאוש. אם בסגר השני ילדים עוד היו מתלוננים על שעמום, על זה שהחברים רחוקים מהם, עכשיו הם מקבלים את המצב בסוג של אפתיות. כמו שכחה של איך היה פעם. 

"כאילו הרעב למפגש חברתי ממשי, או הרעב לצאת החוצה למרחבים ולשמיים הכחולים – נלקח מהם והם אפילו לא זוכרים שאי פעם היתה להם תשוקה לזה. השרירים החברתיים שלהם נחלשו מדי". 

כהן-מנור מספר על מטופל שלו, נער, שהטיפול הוא הפעם השבועית היחידה שהוא יוצא מהבית. "אנחנו צריכים קשר בינאישי כדי להרגיש בטוחים, אבל הקורונה גרמה לתחושת הביטחון להיטען במשמעות מאיימת". 

דוח של עמותת עלם שהתפרסם בדצמבר, עוד לפני הסגר השלישי, העלה כי חלה עלייה של פי 1.2 בתחושת הבדידות של בני נוער ברבעון השלישי של הקורונה (ספטמבר-נובמבר 2020) לעומת הרבעון הקודם (יוני-אוגוסט 2020), ופי 2.5 בכמות התלונות על בדידות לעומת 2019. אפשר להניח כי הסגר הנוכחי גרם לעלייה גדולה יותר בתחושה הזו.  

"איבדתי תחושה של זמן, אני לא קולטת שכבר פברואר", אומרת רינת שקד בת 17 מנוף גליל. "ככל שעובר הזמן יש פחות חשק לצאת מהבית. אין למה לצאת. לפני הקורונה הייתי כל היום מחוץ לבית, מתנדבת, רצה לפגישות, לומדת, פתאום הכל הוקפא. בהתחלה הייתי ממציאה לעצמי משימות, היום אני פשוט מקבלת את המצב".

אורית, אם לתאומים בני 14 מאזור השרון מספרת: "יש לי ילדה שלפני הקורונה היו לה שלושה חוגים בשבוע ובשאר הימים יצאה עם חברות, בקושי הייתי רואה אותה. אני חושבת שבחודש האחרון היא יצאה מהבית אולי פעמיים. אני אומרת לה בואי איתי לסיבוב, אקנה לך משהו טעים, נלך לאכול. אפילו הצעתי לה שוחד. היא לא רוצה. ההעדפה שלה היא לא לצאת. הטאבלט מספק את כל הריגושים שהיא צריכה. הוא קל יותר מחברות. לא צריך להיות נחמדים, להקשיב, לתת תשומת לב. אני מרגישה שהיא מאבדת מיומנויות חברתיות בסיסיות. שלא לדבר על האכילה הרגשית ועל כאבי הראש והגב שלה בגלל השעות הארוכות שהיא במסכים. 

"פעם הייתי נלחמת ומגבילה את שעות הצפייה שלה במסכים. היום היא כל דקה פנויה במחשב. אין לי אלטרנטיבה לתת. אני לא באמת מעניינת אותה, ותכלס, היא צודקת. אני בעצמי שחוקה".

"הילד רצה לקפוץ מהחלון" 

השעמום של שירה (שם בדוי), בת 13 מתל אביב מוביל אותה, כמו את שאר בני גילה אל המסכים: "ממוצע זמן מסך שלי היה לא מזמן 20 שעות. זה מטורף", היא מושכת בכתפיים, "אני לא יודעת מתי הספקתי להתקלח, לאכול, לישון". החברים שלה מצאו מזור לשעמום במקורות חיצוניים: "ילדים שהייתי מסתובבת איתם הגיעו לאלכוהול, לסיגריות, לוויד".  

בינתיים היא מרגישה את ההידרדרות שלה בלימודים. "התחלתי לקחת ריטלין לפני שבועיים, כבר לא היתה לי ברירה. מזעזע שאני צריכה להגיע למצב הזה. כל מורה דיבר לפחות פעם אחת עם ההורים שלי על המצב שלי בלימודים. בהתחלה המורים היו בסדר, אבל עכשיו אני מרגישה שגם להם נמאס. הם עייפים". 

"הלמידה מהבית מדכאת, חוויתי ירידה דרסטית במוטיבציה", אומרת שקד. "הטלוויזיה, המחשב והטלפון מנצחים הרבה פעמים. אין את הקשר בין המורה לתלמיד שיכול להרגיע. באחד המבחנים בזום התחלתי לבכות מסתכול, המורה בכלל לא שם לב".

לפי הסקר של עלם, אפשר לזהות עלייה במצוקות הרגשיות והנפשיות של בני הנוער. למשל דיכאון וחרדה (עלייה של פי 4.4 לעומת 2019), הפרעות אכילה (פי 2 לעומת 2019) ופגיעות עצמיות (פי 1.8 לעומת 2019).  

"השבוע הילד אמר שהוא רוצה לקפוץ מהחלון", מספרת אורית. "יש לו קשיים רגשיים והפרעות קשב וריכוז והוא מטופל בכל המסגרות, אבל הקורונה החריפה את מצבו עד שחשבנו לאשפז אותו. הוא לא מצליח ללמוד בזום, בתחושה מתמדת שהוא טיפש. 

"הילד שלנו שנכנס לזמן קורונה הוא לא אותו ילד כיום. כשדיברתי איתו השבוע על השיעורים הוא צרח שאנחנו דורשים ממנו יותר מדי ושהוא לא יכול יותר עם התקופה הזו. החלטתי שאני יורדת ממנו בענייני הלימודים, הבריאות הנפשית שלו חשובה יותר. זה או מלחמות יומיומיות או ויתור טוטאלי כדי שישרוד את התקופה הזו בלי לרצות למות". 

"קרוב היום שבו נער או נערה יתאבדו כתוצאה מקשיים שלהם בתקופת הקורונה", אומר רן שי, בן 15 מבאר שבע, יושב ראש מועצת התלמידים של מחוז דרום. "במועצת התלמידים אנחנו מדברים על זה שצריך להתכונן לתרחיש כזה ולדעת איך להתמודד איתו".  

"קרוב היום שבו נער או נערה יתאבדו כתוצאה מקשיים בתקופת הקורונה. במועצת התלמידים אנחנו מדברים על שצריך להתכונן לתרחיש כזה"   

בעוד שי מעיד על עצמו שיש לו חוסן נפשי וסביבה חזקה ותומכת שמצליחה לעזור לו לעבור את התקופה בצורה טובה, הוא רואה את בני הנוער בסביבה שלו מתפרקים. "לא מעט חברים שלי התחילו לעשן, ראיתי במו עיני חתכים בגוף מכל הסוגים, אני רואה תלמידים חרדים יותר. בהתחלה היינו יוצאים הרבה ועכשיו יותר ילדים מסתגרים. הבדידות קשה". 

"לייצר הרגלים חברתיים"  

עמותת ער"ן מדווחת על עלייה של 25 אחוז בפניות של ילדים ובני נוער עד גיל 17. 22 אחוז מהפניות על רקע חרדה, 16 אחוז בשל מצוקה רגשית, 28 אחוז פנו בשל קשיים בין אישיים ו-20 אחוז על מצוקה נפשית חריפה. 

"זו עלייה משמעותית", אומרת ד"ר ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן. "מכיוון שמדובר בקבוצה שממעטת לפנות לעזרה ונוטה לנסות לפתור בעיות לבד או בין קבוצת השווים. ככלל, ילדים לא מדברים את הקושי, הם מתנהגים אותו ולכן אנחנו צריכים להיות רגישים לסימנים של מצוקה ולהגיב נכון". 

"מזה חודשים רבים שהמתבגרים מתמודדים בנוסף לאתגרי גיל ההתבגרות גם עם חוסר הוודאות של ימי הקורונה ולפיכך נמצאים בתקופה סוערת יותר המתאפיינת באי שקט, חרדה ומצוקה", היא מוסיפה. "העידן הדיגיטלי, במיוחד בימי קורונה, הביא למצב שילדים פחות מתרגלים מיומנויות חברתיות. המסך מספק את הצרכים שלהם והם לא זקוקים לדברים אחרים, לא שמים לב למחיר הניתוק ויהיה להם קשה לחזור". 

"אם בימי שגרה אנשי חינוך וטיפול נפגשו עם הילדים והבחינו מקרוב בשינויים ובאיתותים מדאיגים, כיום שכל ילד הוא ריבוע קטן בזום גדול, קשה לדמויות סמכות ותמיכה לזהות ולאתר בעיה, ולהושיט יד לעזרה", אומרת דניאלס. 

"הורים צריכים לעבוד קשה מאוד ובעיקר מסגרות החינוך יצטרכו לעבוד קשה כדי לייצר שוב הרגלים חברתיים", אומר כהן-מנור. "צריך לקבל את זה שהילדים חלשים מכדי לעשות מה שעשו בעבר. אם תגידו לילד לך, תיפגש עם חבר הוא לא יעשה את זה. הוא לא יכול. גדול עליו. ההורים חייבים לקחת אחריות וזה עניין קהילתי. ליזום פעילויות כמו למשל בית מארח, מתוך הבנה שצריך לתת את החוויה הזו של להיזכר במפגשים". 

שי אומר שחסרים להם כלים להתמודד עם הבעיות ועם המשברים. "אם אני מרגיש בדאון היום או מרגיש מוצף רגשית, אני רוצה לדעת מה אני צריך לעשות, איפה אני יכול לפרוק את זה, איך לקחת דברים בפרופורציה, איך להתמודד עם הדיכאון הזמני או הכאב שאני חווה ולהמשיך הלאה. באופן אישי, כשיש לי הזדמנות לעזור לאחרים ולתרום לקהילה אני מרגיש משמעותי, שיש חשיבות לקיום שלי בעולם. התנדבות יכולה להציל בני נוער". 

"כשיש לי הזדמנות לעזור לאחרים ולתרום לקהילה אני מרגיש משמעותי, שיש חשיבות לקיום שלי בעולם. התנדבות יכולה להציל בני נוער"

"אנחנו צריכים יותר תמיכה רגשית מבתי הספר והעירייה", מוסיפה שקד. "למשל להעביר שיעורי חינוך לגבי האופן שבו אנחנו יכולים להתמודד עם המצב". 

"עודדו את ילדיכם לשתף אתכם בתחושותיהם, אמרו להם שאתם כאן עבורם תמיד ותעברו את זה ביחד", מציעה ד"ר דניאלס. "אפשרו להם לבטא חששות, אל תבטלו או תגמדו את הקשיים שהם חווים. שתפו גם בחששות אישיים ותנו לגיטימציה שאלה ימים לא קלים". 

"מידע מפחית חרדה", היא מוסיפה. "תכנון וארגון מקנים תחושת שליטה. ספקו לילדיכם מידע אמין על המצב, ספקו הסברים וענו לשאלות. נסו לגבש יחד לוחות זמנים ושגרות. העבירו מסר אופטימי והימנעו מאמירות המבטאות ייאוש  וחוסר מוצא. בנוסף, למדו את ילדיכם ערבות הדדית, עודדו אותם לגלות התעניינות גם בילדים פחות מקובלים חברתית ולכלול אותם גם במפגשים הווירטואליים".