אתמול לא יצאתי מהבית להפגין. היו לי כמה סיבות טובות, עבודה שדחיתי וכבר הייתי חייבת להגיש, מפגש עם חברים שלא ראיתי הרבה זמן. תירוצים. אבל כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שלא יצאתי מהבית להפגין כי אני כבר לא חושבת שהמחאה במתכונת הנוכחית שלה יכולה לשנות.

הייתי ברחובות לסקר את ההפגנות עבור המקום, הייתי שם כאזרחית מודאגת, ישבתי בבית בחמ"ל שפתחנו וקיבלתי עשרות הודעות על אלימות של שוטרים ואזרחים נגד המפגינים, קיבלתי דחיפות משוטרים בבלפור שהותירו עלי סימן כחול במשך כמה ימים, רוססתי בגז מדמיע ברחוב רוטשילד בתל אביב, ליוותי לילה שלם את אורלי בר-לב עבור כתבה שתתפרסם בקרוב במהדורה המודפסת של המקום, ישבתי עם ראשי הארגונים השונים, דיברתי עם האנשים המובילים. אני מרגישה שהגיע הזמן לשאול: לאן המחאה הולכת עכשיו?   

"את הולכת לחוג היום?" שאלתי חברה לקראת ערב. צחקתי, אבל בעצם לא. ההפגנות הפכו לאירוע לנעוץ ביומן. כמו שיעור יוגה שמתחיל תמיד בברכת אום, עובר דרך כלב  מביט לאחור ונגמר בתנוחת הרפיה – ככה גם ההפגנות. בתל אביב הן מתחילות בהתייצבות בכיכר הבימה, בקריאת אותן קריאות מחאה, ממשיכות בצעדה, נגמרות במכלאה. אין חדש תחת שמי העיר. גם האלימות שמופנית כלפי המפגינים כבר לא מצליחה לזעזע. בטח לא את האדם שעבורו היא מכוונת. 

גם בבלפור הדבר מורגש: השלטים כבר לא משתנים, מספר האנשים בכיכר פריז לא עולה. גם אלימות השוטרים כבר לא מטרידה אותנו. התרגלנו. בדרך חזרה לתל אביב מהצפון אתמול הגשרים היו מאויישים, אבל פחות אנשים בכל גשר מאשר בעבר. חמישה אנשים פה, עשרה שם. זה יפה ועדיין מרגש, וכיבדנו כל גשר בצפירות הזדהות. אבל הכל ידוע מראש, ותכף נשכח מהלב. 

---

זה יפה ועדיין מרגש, וכיבדנו כל גשר בצפירות הזדהות. אבל הכל ידוע מראש, ותכף נשכח מהלב

נכון, מי שנמצא על הגשרים ובכיכר הבימה ובבלפור מרגיש כאילו המחאה היא הדבר הכי טוב שקרה לו, שקרה לעם ישראל. הוא נשטף בפרץ של חיוביות מדבקת ומאמין שזה הדבר היחיד שיכול להוציא את הנאשם ממעון ראש הממשלה ולהחזיר את הסולידריות לעם. לתקן את הקרע. להחזיר את השפיות. לרגע אחד גם אני האמנתי שזה אפשרי, האנרגיה העצומה שעלתה מהרחובות הצליחה לסחוף רבים. אבל כמו שהיא עלתה, ככה היא דעכה. למה? כי כאלה אנחנו – מסתגלים מהר לשינויים. המחאה נהיתה חלק קבוע מהנוף. אפשר גם לקרוא לזה עייפות החומר, אפשר לקרוא לזה שגרה. ולשגרה מתרגלים. בסוף מתרגלים להכל. 

כל הנחיה מטורפת של השלטון, כל פוליטיקאי שהפר את המגבלות של הקורונה, כל יום שהילדים שלנו יושבים בבית מול הזום ולא חוזרים לבתי הספר, כל יום שבו עסקים ממשיכים להיסגר, כל יום שבו קבוצות לחץ מצליחות להוציא הקלות עבור הציבור שלהם, בכל יום שבו מבטלים הצבעה בכנסת כי היא לא התאימה לנתניהו – כל אירוע כזה צריך להוציא רבבות אנשים חדשים לרחובות. אבל זה לא קורה. התרגלנו. 20 אלף איש בבלפור, 25 אלף. מה זה משנה? רוב הציבור מעדיף להוריד את הראש ולתת לגל לעבור.  

גם ההתייחסות המעטה של התקשורת הממוסדת למחאה עוד רגע תעלם. בהתחלה היא התעלמה לגמרי, אחר כך פתחה מוקדי שידור בבלפור ובכיכרות המרכזיות בתל אביב, אבל אם לא תהיה בשורה חדשה עורכי החדשות לא ימצאו סיבה טובה לדווח על המתרחש.   

משבוע לשבוע נראה שמי שמחייה את המחאה אלו לא המפגינים, אלא האירועים ובעיקר הפוליטיקאים. פעם זה יאיר נתניהו שאומר שהוא ואביו צוחקים על החייזרים, פעם זו מירי רגב עם הסטייק המתהפך, פעם זה השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, פעם זה אירוע יוצא דופן שקורה תוך כדי ההפגנה וגורם לעלייה במומנטום. וכך לא בונים מחאה. 

התרגלנו. 20 אלף איש בבלפור, 25 אלף. מה זה משנה? רוב הציבור מעדיף להוריד את הראש ולתת לגל לעבור

החורף שעוד רגע מגיע הוא זמן טוב לחשוב איך אפשר להפוך את המחאה לתנועה שבאמת יכולה להביא לשינוי. כי כרגע היא רק משכנעת את המשוכנעים ולא מביאה להישגים משמעותיים – ועדת חקירה לצוללות לא נקבעה, כחול לבן ממשיכה לשרת את הנאשם, היועמ"ש החליט לא לפתוח בחקירה בנושא המניות, לא עושה רושם שנתניהו עומד ללכת – כך שתכף גם המשוכנעים לא יצליחו למצוא סיבה טובה לצאת מהבית.  

העובדה שאין למחאה מנהיגות ברורה היא אמנם נפלאה, אבל היא מובילה למאבקים פנימיים שרק יכולים לפגוע בה. ככל שמספר המפגינים יילך וירד, יתגברו הניסיונות להבין למה זה קרה, ואיתה תגיע האצבע המאשימה ותופנה לכל עבר. וכן, זה מה שמתחיל לקרות כבר עכשיו בשיחות פנימיות בין הארגונים המרכיבים את המחאה. 

בשלב הזה, כל עוד עדיין יש אנשים ברחובות, צריך לחשוב על השלב הבא. לפני שיהיה מאוחר מדי. השלב הבא יכול להיות הפעלת לחץ על חברי ממשלה להסכים למהלך של אי אמון קונסטרוקטיבי, מה שנראה כמו הדרך היחידה שבה אפשר להחליף את ראש הממשלה מבפנים בלי ללכת לבחירות נוספות. 

משבוע לשבוע נראה שמי שמחייה את המחאה אלו לא המפגינים, אלא האירועים ובעיקר הפוליטיקאים. וכך לא בונים מחאה

השלב הבא יכול להיות גם ניסיון להניע פוליטיקאים מהליכוד לעשות מרד במפלגת השלטון. אפשר לפעול על מנת להביא את המצביעים מהימין שאינם ביביסטים לשתף פעולה עם יעדי המחאה. למשל לסמן את הימנים שמגיעים להפגנות ולהבליט אותם, ובכך לתת לגיטימציה לימנים נוספים להצטרף ולהרעיד את האדמה מתחת לרגליו של נתניהו. אפשר גם למפות את בעלי הסמכות מקרבתו של ראש הממשלה שיכולים להרעיד את הכיסא שלו, ולהפעיל עליהם לחץ כדי שיתגייסו למחאה.

אופציה נוספת היא לקבוע תאריך יעד אחד להפגנת המחאה הגדולה ביותר שידעה המדינה, למשל בתאריך שבו אמור להיפתח המשפט של הנאשם. אם באותו יום יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות תהיה זו הפגנת כוח שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה. אפשר גם להעמיק את שיתוף הפעולה בין כל ארגוני המחאה כדי לנסות לבדוק דרכים אפקטיביות נוספות לפעולה. 

אבל בעיקר הגיע הזמן להבין שככה אי אפשר להמשיך. אם היא תמשיך באותו כיוון, אם היא לא תגדל, אם היא לא תסחוף את ההמונים – גם 12 שבועות נוספים לא יעזרו.