המקרה של איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה העלה למודעות את הקושי של נפגעי פוסט טראומה ונפגעים אחרים לצלוח את הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון וגורמים ממשלתיים נוספים, כמו גם את החשדנות המלווה מעמד זה.

השבוע העלתה תמר שוורץ, עובדת סוציאלית ומנכ"לית עמותת "רוח נשית", פוסט המתאר את ביקורה בוועדה רפואית של משרד הבריאות. שוורץ, שמתנדבת עם ניצולי שואה, ליוותה את שרה ר., חולת סרטן בת 76 לוועדה הרפואית לחולי גזזת בתל השומר. בפוסט גוללה את מסכת התלאות שעברו השתיים בוועדה, ובעיקר את האטימות וחוסר האנושיות כלפיה וכלפי שרה. 

"הוכנסנו  באיחור של 45 דקות מהזמן שנקבע", כתבה שוורץ. "'לא נורא', אומרת שרה, 'חיכיתי כל כך הרבה שנים, נחכה עוד קצת'. החדר גדול. מולנו שישה אנשים, כל אחד מוסתר על ידי מסך מחשב גדול ומחיצת פלסטיק גדולה עוד יותר, כנראה הגנה מהקורונה. אנחנו מתיישבות, רואות רק את קצה הראשים מבצבצים מבעד למסכי המחשב. אין תגי שמות לאנשים שמולנו ואין לנו מושג מי הם".

"זה היה נורא", אומרת שרה היום. "הרגשתי שישבנו מול זומבים. התייחסו אלינו כאילו אנחנו אוויר. בכלל לא רציתי ללכת לוועדה, אבל תמר התעקשה. אמרה לי מגיע לך, בואי נלך". 

"הרגשתי שישבנו מול זומבים. התייחסו אלינו כאילו אנחנו אוויר. בכלל לא רציתי ללכת לוועדה, אבל תמר התעקשה. אמרה לי מגיע לך, בואי נלך"

שרה עלתה לארץ עם אמה ושלושת אחיה מפולין אחרי השואה. היא הייתה בת שש, חולה בגזזת. כמו רבים אחרים, גם היא עברה טיפולי הקרנות מיוחדים למחלה בעודה מופרדת ממשפחתה במשך חצי שנה.  

עם הזמן התברר כי טיפולי הגזזת גרמו להופעת גידולים סרטניים. ב-1994 נחקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת שלפיו מי שקיבל טיפול בהקרנות וחלה בסרטן המוח, הגולגולת, סרטן הדם, גידולים בבלוטות הרוק והתריס ובסרטן העור זכאי לפיצוי כספי מהמדינה. 

על פי החוק, זכאים לפיצוי כספי חד־פעמי ו/או קצבה חודשית מי שטופלו בהקרנות לצורך ריפוי או מניעת הגזזת עד 1961, ועקב כך לקו באחת המחלות שהוכחו במחקרים כבעלות קשר סיבתי לקרינה. פיצוי נוסף יינתן אם חלה החמרה במצב. המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף המשלם (מתקציב המדינה), אך מי שקובע את הזכאות הוא משרד הבריאות, באמצעות ועדות המרכז לנפגעי גזזת.

שרה, שסובלת מגידולים בראשה הוכרה עוד ב-2015 כנפגעת של הטיפולים. אלא שבשנה האחרונה הופיעו על פניה שני גידולים נוספים. שוורץ הגישה בשמה ניירת לוועדה הרפואית שבה תוכר זכאותה של שרה לגבי הגידולים החדשים. רק אחרי תשעה חודשים נקבע לה תור. 

"פעם בשנה אפשר להגיש בקשה נוספת אם יש גידולים חדשים", אומרת שוורץ. "במקרה של שרה עברו שש שנים. אמרתי לה בואי נגיש אותך כדי להגדיל את אחוזי הנכות". 

לדבריה, הביקור בוועדה היה "כמו סרט של פליני. שרה, כולה עקומה, עומדת עם המקל, בקושי מדברת. הנוירולוגית מצווה עליה ללכת ואומרת 'פשוט כואב לה הגב. זהו', ורופא עור מחזיק עיתון וקורא מול העיניים שלנו. ואני אומרת להם 'אל מי אני מדברת, אני לא רואה את העיניים שלכם מאחורי המחיצה ומסכי המחשב', והם אומרים 'אין עיניים, דברי ככה'. ובא לי למות. 

"הם לא מסתכלים, לא מדברים. כשיצאנו משם שרה אמרה לי – 'הרגשתי כמו חפץ שם. כמו רהיט'"

"הם לא מסתכלים, לא מדברים, לא אמפתיים, חותכים אותה כשהיא מדברת. כשיצאנו משם שרה אמרה לי – 'הרגשתי כמו חפץ שם. כמו רהיט. היום אני מבינה איך איציק סעידאן הגיע למצב שהוא הצית את עצמו". 

"הסברתי להם שאני בדיכאון, שהטיפולים שעברתי עם המנורה הכחולה כל הזמן מול העיניים שלי", אומרת שרה. "הם אמרו 'מה שהיה היה. אנחנו רוצים מה שיש עכשיו'. אבל מה שיש עכשיו זה גידולים שהם תוצאה של העבר, ואני בדיכאון מהרגע שקיבלתי את הטיפולים, שהפרידו אותי מהמשפחה שלי, שהייתי ילדה בת שבע עם קרחת".

"מה באתי לבקש? את מה שמגיע לי. אני לא אשמה שהמדינה עשתה טיפולים איומים לילדים. את יודעת מה זה שהרופא מסתכל על המקום שהוציאו את הגידולים, לא אומר כלום וחוזר לקרוא עיתון? איך את חושבת ההרגשה שלי? כאילו אני סתם. הפסיכולוג בקושי הסתכל עלי, בקושי ראיתי את הקרקפת שלו. עמדנו כמו שתי מטומטמות שם. לא ציפיתי לכזו התנהגות. לא ישנתי בלילה מרוב כעס. אני מצפה שבפעם הבאה שאדם חולה נכנס אליהם שלפחות ישאלו אותו מה שלומו". 

ממשרד הבריאות נמסר: "עם קבלת הפרטים, ביקש מנהל המרכז לבצע תחקיר מעמיק. במקביל שוחחה נציגת פניות הציבור במרכז עם המטופלת והגברת שוורץ שליוותה אותה לוועדה. התנצלותנו על עוגמת הנפש שנגרמה לפונה. לבקשתה, תתואם פגישה עם מנהל המרכז. כמו כן, חודדו הנהלים כדוגמת חובת ההזדהות והתנהגות מצופה מחברי הוועדה. אנו מאחלים לפונה בריאות איתנה ופועלים כי מקרים מעין אלה לא ישנו".

"מקסום רווחיהם של חברי הוועדות"

סיפורה של שרה מפתיע לאור הביקורת הקשה שספג המנגנון לטיפול בחולי גזזת, לפני שנים ספורות, על היחס שמקבלים החולים והתפקוד הלקוי של הוועדות הרפואיות.

ב-2015 הוציא האגף לביקורת פנים במשרד הבריאות, דו"ח חמור על המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת, שנחשף בדה מרקר. בין היתר, כלל הדו"ח ממצאים הנוגעים ליחס מזלזל למטופלים קשישים; שופטים ורופאים החברים בוועדות רפואיות, המדווחים על שעות עבודה מנופחות; בזבוז משווע של משאבים בזימון ועדות מיותרות; סחבת קשה בטיפול וניסיונות לטרפד ביקורת.

אנשי הביקורת מצאו כי בוועדות המורכבות, יושבי ראש הוועדות מדווחים על מספר תיקים גבוה ממספר התובעים שהוזמנו בפועל. לדוגמה, באחד הימים בדצמבר 2013 דווח טיפול ב–23 תיקים, אף שבפועל היה דיון רק ב–17 תיקים, וזאת בשל ועדה "מורכבת". לאנשי הביקורת הוסבר כי יו"ר הוועדה הוא שמחליט על מספר התיקים לדיווח — ובכך קובע את השכר שלו ושל חבריו.

"המרכז לגזזת פעל לכאורה למקסום רווחיהם של חברי הוועדות, בין השאר באופן חישוב התשלום להשתתפות בוועדה, בזימון מספר מועט של תובעים לוועדה ובזימון מספר ועדות במקביל, אף שניתן היה לטפל בכל התובעים שהגיעו בוועדה אחת ובכך לחסוך במשאבים", כתבה מנהלת האגף לביקורת פנים של משרד הבריאות, ציפי הלמן, במכתב הנלווה לדו"ח.

עוד העלה הדו"ח כי הוועדות הרפואיות למטופלי הגזזת סופגות מספר חסר תקדים של עררים, שעובר לעתים את מספר הוועדות עצמן. באגף הביקורת של משרד הבריאות, סברו כי ייתכן שהוועדות הרפואיות עושות עבודה לא מספיק טובה, שגורמת לכל התובעים להגיש ערעור — או שוועדות הערר מתקיימות שוב ושוב לגבי אותם תובעים, שלעתים לא מופיעים.

לפי בקשת חופש מידע שהוגשה ב-2017, מתוך 2,120 בקשות שהוגשו להכרה בחולי גזזת – 54% מתוכן נדחו.

"איחור לוועדה ופתירת תשבצים"

עו"ד פיני מוסקוביץ', היועץ המשפטי של העמותה לקידום ולמימוש זכויות נפגעי מחלת הגזזת בישראל, אמר לרוני לינדר בדה מרקר כי אחת הסיבות למספר העררים הגבוה היא שהתובעים מרגישים שלא ניתנה להם הזדמנות אמיתית בוועדה להשמיע את קולם על הצלקות והטראומות שחוו. 

ואכן חלק מרכזי בדוח הביקורת עסק בשירות הלקוי שמקבלים התובעים מהמרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת בתוך הוועדות: "לביקורת דווח על איחור של רופאים לוועדה, כניסה ויציאה של רופאים להפסקות קפה; דווח על רופא הפותר תשבצים במהלך הוועדה, וניהול שיחות טלפון אישיות בוועדות.

כמו כן, "דווח על עיכוב תובעים בהמתנה מחוץ לחדר הוועדה לצורך בדיקת תיקים ללא נוכחות. זאת, כשניתן להשאיר תיקים אלה לדיון וטיפול לאחר עזיבת התובעים", נכתב בביקורת. עוד עולה מגורמים שונים, כי יש הבדלים בין ועדות המרכז לגזזת במקומות שונים, ומרבית הבעיות מתרכזות בוועדות שמתקיימות בתל השומר, בדגש על ועדות המומחים וועדות הערר.

מבקרת משרד הבריאות, הלמן, מסכמת במכתבה את הביקורת כולה במלים קשות: "ממצאי הדו"ח מתריעים על מתן יחס לא ראוי לבני אדם שפנו לוועדה רפואית, המופעלת על ידי המדינה כדי להעניק פיצוי המגיע להם על פי חוק. לא די בכך שנפגעו מההקרנות שנכפו עליהם על ידי המדינה, הרי שאותה מדינה שהכירה בנזק ופעלה לפיצוי, מנהלת מוסד באופן המוסיף חטא על פשע".