יום ירושלים שיצויין השבוע, מבקש להטביע את כולנו בקלישאות על איחוד העיר ושחרורה, ומאפשר לבחון כמה מוסכמות שביסוד המדיניות הישראלית במזרח העיר. למשל המוסכמות שמתאמצות לתאר את הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים כאלימים, כפויי טובה וכעברייני בנייה סדרתיים. אלא שבחינה של המוסכמות הללו רק מדגישה את הכזבים שביסודן, ואין מקום שבו הם מתגלים בצורה בוטה יותר מאשר בשכונת עיסאוויה.

מזה למעלה משנה מנהלת המשטרה בשכונה מבצע התעמרות וענישה קולקטיבית אלים. 850 איש, רובם קטינים נעצרו במהלך המבצע הזה. 300 איש נפצעו ואדם אחד, מוחמד עבייד, נהרג מידי שוטר ללא הצדקה. 

הפלסטינים הם האלימים?

בשנים האחרונות מנסה המשטרה להפוך את הדימוי של עיסאוויה למוקד של "הפרות סדר" אלימות, מקום שאדם שפוי לא יעז להתקרב אליו. אבל מי שעוקב אחר התנהלות המבצע המשטרתי יגלה שדווקא המשטרה, באמצעות יחידותיה האלימות – לוחמי יס"מ ומג"ב – היא זו שמלבה את אותן "הפרות סדר" בפעולות "חיכוך" פרובוקטיביות יומיומיות: מכות, ירי רימוני הלם, גז וכדורי ספוג ומעצרים ברוטליים, גם של קטינים וגם בשעות הלילה המאוחרות ובסמטאות הצרות של השכונה. 

ועדיין, עיסאוויה נותרה שקטה, מלבד בזמנים שבהם המשטרה בוחרת להתעלל בתושביה.

הרשויות פועלות לטובת כל הציבור?

יותר מ-90 אחוז מאדמות עיסאוויה, אלה שבתחומה של ירושלים ואלה שבשאר שטחי הגדה המערבית, הופקעו, נתפסו בצווים צבאיים או הוכרו כ"אדמות מדינה", תמיד בשם אינטרס נשגב של "טובת הציבור", שהוא איכשהו תמיד רק של הציבור הישראלי-יהודי.

האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה הר הצופים, הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה, ההתנחלות מעלה אדומים, בסיסי צבא ומשטרה, כביש 1 הארצי, רשות הטבע והגנים והעירייה – כולם נהנו מגזל אדמות זה. 

טובתם של תושבי עיסאוויה אף פעם לא היתה חלק מהשיקולים של הרשויות הישראליות. עבור ישראל, הם מעולם לא היו חלק מ"הציבור". אם מבקשים הסבר לעוני של תושבי מזרח ירושלים, חפשו אותו בגזל אדמותיהם.

הפלסטינים הם עברייני בנייה סדרתיים?

יותר ממחצית הבתים בעיסאוויה, כ-2,000 דירות, נבנו ללא היתר. העירייה והממשלה מתייחסות לבנייה ללא היתר בשכונה זו ובמזרח ירושלים כולה כסוג של עבריינות מולדת.

אלא שהרשויות הישראליות מתעלמות מאחריותן לכך: יישום מדיניות מכוונת של אי-תכנון עבור פלסטינים, היוצרת מציאות שבה גם אם התושבים מאוד רוצים – אין להם כל אפשרות לבנות כחוק.

יישום מדיניות מכוונת של אי-תכנון עבור פלסטינים, היוצרת מציאות שבה גם אם התושבים מאוד רוצים – אין להם כל אפשרות לבנות כחוק

53 שנים חלפו מאז סופחה עיסאוויה לתחום המוניציפלי של ירושלים, ועדיין העירייה לא הכינה תכנית מתאר ראויה המאפשרת הוצאת היתרי בנייה או פיתוח עתידי לפי צרכי השכונה. אבל החיים חזקים יותר מהניסיונות של העירייה והממשלה להקפיא את פיתוחה של אל-עיסאוויה, ובלית ברירה תושבי השכונה ממשיכים לבנות.  

ההתעמרות בתושבי עיסאוויה אינה חריגה. זאת המדיניות הישראלית בכל מזרח ירושלים. בפנטזיה ישראל רוצה את ירושלים "מאוחדת", אבל במציאות היא גזענית. היא רוצה את הקרקע, אבל לא את התושבים הפלסטינים שגרים עליה. 

במשוואות הדמוגרפיות המכוונות על ידי ישראל לשמר את העליונות היהודית בעיר, הפלסטינים הם סרח עודף. יש לדכא אותם, לשמור אותם מוחלשים, עניים ובחשש תמידי. אולי – כך מקווים אלה שקבעו מדיניות זו ומיישמים אותה – יום אחד הם ייכנעו וינטשו את העיר. ועד אז? שיסבלו. 

הכותב הוא חוקר בצלם ומחבר הדו"ח "זאת ירושלים: גזל ואלימות באל-עיסאוויה"