בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
העובדה שאנחנו ניצבים היום בפני בחירות שלישיות צריכה אולי לאכזב אותנו כציבור – אבל היא לא אמורה להפתיע: ככה זה מרגיש כשיש חילופי משטר. בניגוד לחילופי שלטון או ממשלות כפי שהורגלנו לאורך ההיסטוריה.
איזה משטר? ובכן, ניתן לכנותו, בהשאלה מ"ארץ נהדרת", ביביקרטיה, מאפייניו נתונים לוויכוח, אבל בואו נגיד שזה לא בדיוק הדמוקרטיה שאתם מכירים, שבה ראשי ממשלה באים והולכים. זאת, משום שנתניהו הוא לא מסוג המנהיגים שרק נבחרים ומושלים, אלא אחד שעיצב מחדש את צורת המשטר כדי שיתאים לצלמו ודמותו, לצד נאמנות מוחלטת מסביבתו. לכן, הניסיון להחליפו מרגיש כמו רעידת אדמה משטרית, שבה נראה שהמערכת הפוליטית אינה מסוגלת לתפקד יותר ושולחת את הציבור לקלפיות פעם אחר פעם.
בעשר שנות שלטונו עשה נתניהו שינוי משמעותי באופי המשטר של מדינת ישראל בכמה מישורים. ראשית, במישור החוקי, בוצע ניסיון שיטתי לחזק את כוחה של הממשלה במקביל למהלכים שנועדו לפגוע במעמדה של הכנסת כרשות עצמאית כמו לדוגמא הקשחת התנאים להפלת ממשלה על ידי הצבעת אי-אמון. שנית, נזנחו כללים לא כתובים בשיטה הדמוקרטית שהיו נהוגים לטובת בחינה תמידית של הגבולות החוקיים, כמו למשל ההחלטה התקדימית להצביע על פיזור הכנסת והליכה לבחירות שניות – עוד בטרם מוצה ההליך הקבוע בחוק לבניית קואליציה, כפי שקרה באפריל האחרון.
שלישית, במישור הציבורי, נעשה תהליך דה-לגיטימציה מתמשך ואלים לחברה הערבית, למחנה השמאל, ארגוני החברה האזרחית, התקשורת וגופי אכיפת החוק. דה לגיטימציה שהוציאה שיתוף פעולה עם חלק מהם מכלל אפשרות, ששחקה את האמון במערכות ושעירערה את היסודות עליהם עומדים מוסדות המדינה.
השינויים הללו תוכננו, תוזמרו והוצאו לפועל על ידי נתניהו ועושי דברו, באופן שהתאפשר רק בשל כוחו הפוליטי הכביר. הרי הסיטואציה הפוליטית הנוכחית כלל לא הייתה מתקיימת לולא ראש הממשלה היה נתניהו – ולא רק בגלל כתבי האישום שלו – אלא בעיקר מפני האופי שלו כשליט.
ראשי ממשלות בעבר שעמדו בסיטואציה דומה של אישומים פליליים כבר פרשו באופן וולונטרי הרבה בטרם הגשת כתב האישום. יתרה מזאת, כל מנהיג אחר במצב דומה כבר היה מודח מבית ראש הממשלה על ידי שותפיו הקואליציוניים או על ידי אנשים מתוך מפלגתו שלו – מתוך מטרה להישאר בעמדות שלטוניות. נתניהו לעומת זאת, הצליח לבנות תחושת אימה ופחד אצל מחנהו הפוליטי מפני כל אחד שמעז לזגזג, ולו באופן קל, בנאמנות המוחלטת הנדרשת.
ראשי ממשלות בעבר שעמדו בסיטואציה דומה של אישומים פליליים כבר פרשו באופן וולונטרי הרבה בטרם הגשת כתב האישום
אי אפשר לצפות מנתניהו לאמירה כמו "איני יכול עוד" של בגין – כי עבורו יש רק "עוד לא ניסיתי די". לא תהיה לו בעיה לשלוח את מדינת ישראל גם לבחירות רביעיות וחמישיות אם יהיה בכך צורך ואם תהיה בידו האפשרות. בנוסף, לא יהיה לו כל חשש לעכב את הליך המשפט כנגדו באמצעות כל תת-סעיף בסדר הדין הפלילי שיאפשר לו לעשות זאת.
לכן, אסור לנו לחשוש או להיבהל מפני התסריט של בחירות שלישיות. אמנם ההשלכות של מהלך כזה הן חמורות ביותר למצב הכלכלי והמדיני של ישראל ולאמון הציבור במוסדות השלטון, אבל ייתכן שזהו תג המחיר שאנחנו כחברה צריכים לשלם כדי להסיר את משטר נתניהו.
זהו מאבק בקנה מידה היסטורי ויש להתייחס אליו ככזה: בעוד 20 שנים, כשייבחנו איך הביבי-מאניה אחזה במדינת ישראל עשור שלם, מספר מערכות הבחירות שנדרש כדי להדיח את נתניהו יהיה נתון שולי. ההיסטוריה בעיקר תזכור את כל אותם אנשים שגם בפעם השלישית ברצף הלכו לקלפי כדי להוכיח שלדמוקרטיה הישראלית יש עמוד שדרה – ואיך הם הצליחו לגבור על משטר הביביקרטיה.
