בסוף השבוע האחרון רצה ברשת יוזמה שנעה בטווח של בין הזויה למשעשעת. מי שהחל אותה, ברצינות מלאה, היה הגולש רמי קרן. מי שהפיץ אותה ברחבי הרשת בכל הכוח וברצינות רבה עוד יותר היה בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו.
נתניהו הצעיר כתב בטוויטר: "גם אתם רותחים מזעם על התעמולה האנטי ישראלית בערוצים 12 ו-13? רק אם יפגעו להם בכיס הם ישתנו ויכניסו קצת קולות ציוניים". נתניהו קרא להחרים עסקים שמפרסמים באותם ערוצים ובכך ליצור לחץ כלכלי עד שאלה ישנו את גישתם. בכך ביקש להזכיר לכל מי שמתעב את שני ערוצי הטלוויזיה, מי באמת מממן אותם דרך פרסומות.
מה שנתניהו הצעיר שכח, זה שאחד המממנים הכבדים דרך פרסומות של המדיה בכלל וערוצי הטלוויזיה בפרט, היא לא אחרת מאשר אותה ממשלה בראשות נתניהו האב. לפי יפעת בקרת פרסום, ב-2018 השקיעו משרדי הממשלה כ-182.2 מיליון שקל בתחום. להחרים אותם כמפרסמים אומר להפסיק להשתמש בשירותים ציבוריים.
כך למשל, כדי שהחרם של יאיר יצליח, יצטרכו משתתפיו להימנע משימוש בתחבורה ציבורית או להפסיק להיות זהירים בדרכים, שכן משרד התחבורה השקיע כ-19.2 מיליון שקל בפרסום בשנה שעברה. הורים מחרימים ייצטרכו להישאר בבית עם הילדים כדי לא להפר את החרם נגד משרד החינוך, שהשקיע כ-16.6 מיליון שקל בפרסום בשנה שעברה. גם חברת חשמל תשקיע ב-2020 תקציב של כ-15 מיליון שקל בפרסום בטלוויזיה. משתתפי החרם יאלצו לפיכך להתנתק משקע ותקע ובמקום זאת להתחבר לעששית ומצית.
גם חברת חשמל תשקיע ב-2020 תקציב של כ-15 מיליון שקל בפרסום בטלוויזיה. משתתפי החרם יאלצו לפיכך להתנתק משקע ותקע ובמקום זאת להתחבר לעששית ומצית
המחרימים יאלצו גם להחרים מוצרים כחול לבן ועסקים קטנים בישראל. שניהם כיכבו בקמפיינים שהפיק משרד הכלכלה בעלות של כ-15.7 מיליון שקל בשנה שעברה. אם תוסיפו גם החרמת אמנים שהופעותיהם מפורסמות באותם ערוצי טלוויזיה, הרי קיבלתם BDS על ספידים.
ואולי האבסורד הגדול ביותר בניסיון להחרמת מפרסמים בערוצי טלוויזיה, אפשר יהיה למצוא בפרסום של המשרד לעניינים אסטרטגיים. לפי פרסומים, המשרד הוציא כ-1.2 מיליון שקל מכספי הציבור בקמפיין ששודר לישראלים ושלא ברור מה יעילותו נגד החרמות של ה-BDS בחו"ל על ישראל ומוצריה. מדובר בחרמות דומים לאלו שמנסים לארגן עכשיו יאיר נתניהו וחבריו. ועל זה אולי אפשר להגיד כבר שהאירוניה או החרמות קרסו לתוך עצמם.
לחיות על לחם ומים
אבל לא רק גופים ומשרדים ממשלתיים מפרסמים בערוצי הטלוויזיה. אחד המפרסמים הבולטים לאחרונה הם תאגידי הגז שנתניהו נלחם לשמר אותם כמונופול. אמנם לצרכן הפרטי אין אפשרות להחרים אותם, אבל מי שבכל זאת ירצה להתנגד יכול לחצות את הקווים ולהצטרף לאלה שקוראים לפתוח מחדש את מתווה הגז שמיטיב עימם. אפשרות שנייה היא להצטרף למאבק הארצי שמתנהל כנגד החלטת הממשלה הימנית להקים אסדת גז מול חוף דור.
המפרסמים שמשקיעים הכי הרבה כסף בפרסום הם רשתות השיווק עם סכום עתק של כ-264.1 מיליון שקלים ב-2018. כמעט כולם שם – שופרסל,יינות ביתן, רמי לוי, המשביר וסופר-פארם. עכשיו לכו תנסו להחרים את כולם. עם אותה בעיה יתקלו המחרימים גם בתחום שידורי הטלוויזיה. יס, פרטנר טיוי (עם נטפליקס), סלקום טיוי ו-HOT פירסמו בכ-152.8 מיליון שקל ב-2018. מי שרוצה להתנתק יכול להתנחם בצפייה בעידן פלוס. הבעיה שהערוצים 12 ו-13 הם כמעט היחידים שאטרקטיביים שם.
גם תאגידי המזון – משטראוס, קוקה קולה, תנובה ועד אסם יוניליוור – משקיעות עשרות מיליונים בפרסום. שטראוס לבדה השקיעה כ-123 מיליון שקל ב-2018. ממשלות נתניהו במשך עשור לא דאגו לפרק את שליטתם בשוק המזון, ולכן המחרימים יאלצו להתקיים במצב כזה בעיקר על לחם ומים. ברי המזל יוכלו למצא תחליפים לחלק מהמוצרים.
אלה רק כמה מהסיבות מדוע היוזמה בהובלת יאיר נתניהו לפגוע בערוצים הגדולים דרך החרמת מפרסמים נדון לכישלון עוד לפני שהתחיל. בשביל שחרם כזה יהיה אפקטיבי שוק המפרסמים צריך להיות מגוון יותר – כלומר לייצג משק תחרותי יותר, שאינו נשלט על ידי קומץ תאגידים, ועם פחות הוצאות של משרדי הממשלה על פרסום. את הטענות הוא יוכל לפנות לאבא נתניהו שלא עמד בהבטחותיו לפרק מונופולים ולצמצם את בזבוז כספי משרדי ממשלה, בין היתר לטובת יחסי הציבור של עצמם.