הבסיס לרוב המורכבויות בטיפול נפשי – וגם יסוד האפשרות שלו לאפשר תיקון ונחמה – הם תהליכי ההעברה והשחזור. אורי שרמן קנוהל, עו"ס, מנהל מרכז אורשינא לנערים נפגעי תקיפה מינית, התנדב להסביר בצורה הכי בהירה שאפשר מה זה אומר:
"המהות של טיפול הוא מפגש עם חלקים לא מעובדים ובלתי נסבלים בנפש ובקיום", הוא אומר, "במיוחד אם מדברים על חוויות ראשוניות של מערכות יחסים שבהן המטופל שימש אובייקט (כלומר נוצל; ע"פ). החלקים האלה נשארים לא מעובדים וחוזרים בחיים דרך כל מיני סיטואציות וקשרים. כל קשר משמעותי – זוגיות, עבודה וגם קשר טיפולי – יכול להיות מפגש עם החוויות האלה, הכואבות. מדובר במרכיבים מאוד מאוד עדינים בקיום של האדם, המטופל שפנה לסיוע.
"הטיפול הוא מרחב שמזמין את האדם לבחון את הסיטואציות הבינאישיות שבהן הוא נמצא ודינמיקות של יחסים. זה קורה דרך הנכונות של המטופל והמטפל להיפגש עם התחושות האלה ועם ההיבטים הקשים שלהן. יצירת מרחב של אמון, וגם של הזדקקות: אני נותן למישהו המון כוח, גישה למקומות הכי אישיים והכי פגיעים. אני נחשף, מתוך ציפיה שהוא ידע לשמור עלי, שהוא יבין את המשמעות של האירועים וידע להיזהר ולשמור עלי, גם מעצמי. ההבנה הזו היא קו פרשת המים. אין שום יחסים דומים לזה, מלבד אולי באמת הורות. זה סוג של יחסי מרות וסמכות שהאחריות בהם לא דומה בעיני לשום מרחב אחר – לקחת אחריות לשמור על המטופל מהמקומות ההרסניים שקיימים אצלו, כמו אצל כולנו.
"יחסי ההעברה מייצרים את הדינמיקה הזו. מה זה העברה? בחיים אנחנו מפנימים דפוסים וסגנונות של קשר עם הקרובים לנו (סיפוק צרכים של אחרים, ריצוי, תחושה שתמיד צריך לטפל בי, הרגשה שעל כל מה שאני מקבל אני צריך לתת ועוד ועוד), ואצל ילד נוצרת הפנמה שככה זה קשר. הפנמה של דפוסי קשר מתמשכים יוצרת דפוס העברה. טיפול הוא המקום לבחון את זה, כמו מין מעבדה. אנחנו מזמינים את המטופל להתבונן בזה ומעודדים אותו לסמוך עלינו. ההתמסרות של המטפל והמטופל מחזקת את הביטוי של ההעברה בחדר.
כמו כת של איש אחד: "כשרציתי לעזוב, הפסיכולוג נהיה אלים ותוקפני, כאילו יצא ממנו איש אחר"
עינת פישביין"ועכשיו לשחזור: מתוך ההבנה שאנחנו משחזרים דפוסי העברה, המטרה היא לתת מקום לשחזור הזה. אם אני כל פעם נותן אמון במישהו וסומך עליו, ואני רגיל נניח להתאכזב, בחדר אני אמור לפעול באותה צורה – אבל כאן אמור לבוא התיקון. המטפל ידע לעצור ולסמן – זה מה שקרה כאן – ואז יכול לקרות משהו אחר. זו הזדמנות לחוות קשר מיטיב שלא משחזר את אותו דפוס, אלא מייצר משהו אחר.
"מתוך כל זה אפשר להבין למה אותו כלי שבעזרתו אנחנו מייצרים תיקון – יכול להפוך לעוד מקום שבו מתרחשת הפגיעה. לא צריך שהמטפל יהיה בהכרח אדם שמכוון לפגוע, זה לא רק הסיפור של הפסיכופט הנרקסיסט, מספיק מישהו לא מספיק מקצועי, עם הדרכה לא מספיק טובה, או שלא עושה התבונות פנימית ואז במקום תיקון – יש שחזור של הפגיעה.
"לפעמים הוא פועל מתוך צרכים נרקסיסטיים שיש לכל אחד מאיתנו אבל הוא לא מודע לזה ולא מודה בזה, למשל הצורך להרגיש משמעותי, לחוש את ההערצה כלפיו, לחוות את ההצלחה של הטיפול, הצורך להרגיש נורמלי אל מול עולמו של המטופל, ועוד. יכול להיות מצב של מטפל ומטופל ששבויים בתחושה של טיפול שעוזר וזה בעצם מזיק. מה שקשה זה לנפץ משהו מאד חזק גם למטופל וגם למטפל, חוויה פנטזיומטית של שניהם. לפעמים קשה לשים את האצבע על איפה עובר הגבול, מתי זה עובר ממקום טוב למקום פתולוגי שמשחזר פגיעה.
"לפעמים הוא פועל מתוך צרכים נרקסיסטיים שיש לכל אחד מאיתנו אבל הוא לא מודע לזה ולא מודה בזה, למשל הצורך להרגיש משמעותי, לחוש את ההערצה כלפיו, לחוות את ההצלחה של הטיפול"
"יש כמה קווים מנחים: כשהטיפול חורג מעבר לשעות, גם טיפול ללא תשלום יכול להיות סימן, התמסרות שחורגת מהסביר, הבידוד הרגשי, תחושה שרק המטפל מבין אותי ושזה המקום היחיד שיש לי בעולם – מטפל טוב עוזר למטופל למצוא עוד משאבים בסביבה שלו".
שאלה אחת מטרידה אותי כל הזמן: יש מטפלים שמועדים ליפול, או שזה יכול לקרות לכל אחד?
"יש ביטוי חשוב בעולם הטיפול – כשל אמפתי. כשלתי באמפתיה כלפי מטופל. כשל אמפתי הוא בלתי נמנע: בהכרח יהיו מצבים שבהם נפספס ונטעה ולא נצליח, או שנשחזר משהו. מה עושים במקרה של כשל אמפתי? כמובן שיש רמות של כשל, יש פירוש או תגובה לא אמפתיים, ויש חריגה מסטינג וניצול. העבודה שלנו היא לזהות את הכשלים האמפתיים, לתת לזה שם מול המטופל, לתת לזה תוקף. כשמטופל מעלה חוויה של כשל מצד המטפל לא להתנגד, להיות קשובים לזה, לתקף את זה, לעשות בדיקה בעצמנו. צריך להיות דיאלוג ונכונות לשמוע ביקורת. זה נכון בכל מערכת יחסים".
- מרכז אורשינא הוא מרחב חברתי-טיפולי לנערים שעברו פגיעה מינית, עמותת עלם. למידע והפניית נערים למרכז, ניתן לפנות במייל: [email protected]