לבטל את המנוי ל"הארץ",
לעשות מנוי ל"הארץ",
לבטל,
לעשות,
להחליף תמונת פרופיל ללוגו של "הארץ" ולקרוא לחברים לעשות מנוי,
להחזיר את עצמך לפרופיל ולקרוא לעמוס שוקן לבטל את המנוי של עצמו,
ומיד, או שאני אבטל
או אעשה
מנוי
שמאלן זקן, מה יש לו בחייו? מנוי לעיתון "הארץ", כמה חרפות בפייסבוק, והזכות לשיחת טלפון אחת למחלקת מנויים. שמאלנית עברייה, מי ידע חייך? רק עמוס שוקן ישיב למכתביך, כאילו אין זה מכתב ביטול המנוי המנומק היטב המיליון ו-12 שקיבל.
- חייבים לדבר על בני ציפר? רות אלבז המציאה "מחשבון"
- מה זו פרובוקציה? מה זה טרול? רוגל אלפר, ראיון
- שמנו תמונות פורנוגרפיות בצמוד לכותרת עסיסית, תקליקו?
ראשון, אם הזיכרון וגוגל אינם מטעים, היה מכתב הביטול של עירית לינור, אי שם בראשית האלף. לינור גילתה שאינה שמאלנית (מעולם לא היתה, אבל זה היה פחות אופנתי להיות לא), והדרך הכי טובה לספר על זה לציבור היתה במכתב פומבי לעמוס שוקן. שונאת את גדעון לוי, רוצה יותר ציונות בעיתון שלה, אתם מכירים את זה בעל פה. לינור, כהרגלה, התחילה טרנד. כבר באותם ימים הלכו עשרות קוראים בעקבותיה.
מלחמת "צוק איתן" הביאה על ראשה של מחלקת המנויים שני טרנדים מנוגדים: ביטולים זועמים, בעיקר אחרי הטור הנודע של גדעון לוי "הרעים לטיס" (לפי הערכות ביטלו כ-2,000 אישה ואיש), וקריאה לאנשים לעשות תיכף ומיד מנוי (ולשתף!) כדי לחזק את ההתנגדות למלחמה (כך עשתה גם כותבת שורות אלה, אבל לא שינתה פרופיל ללוגו של הארץ, כי יש גבול). הגיעו הדברים לידי כך ששוקן זימן אליו עשרות קוראים מבטלים לדבר על זה, כלומר לצעוק עליו.
והיום, כפטריות אחרי הגשם (ליתר דיוק פטריות שהשתינו עליהן והן חשבו שזה גשם ואז הבינו), התמלאו ערבות הפייס אנשים ונשים שמכריזים על ביטול המנוי בגלל הטור האחרון של בני ציפר. ציפר, אותו ירש שוקן ביחד עם העיתון מאביו, המו"ל הנערץ גרשום שוקן, הולך ומדרדר את טורו לטרוליזם שוביניסטי מטופש ודוחה. בעוד שוקן הבן עומד מהצד ומחייך את החיוך השוקני-צ'שיירי המסתורי שלו, שהוא שילוב של תבונה נדירה (אין עוד מו"ל בעל תודעה עיתונאית ודמוקרטית כשלו בישראל, וספק אם יהיה), אטימות נשגבת והנאה מזוכיסטית טהורה. הנה, הוא שוב מרגיז את כולם.
אני לא זוכרת אם היה זה האב או הבן או רוח העיתון לאנשים חושבים שאמר/ה שהאנשים הכי חשובים בעיתון הארץ הם הקוראים, ונדל"נה להם את העמוד השני במשך עשרות שנים (מכתבי הקוראים, שבסוף הלכו בדרך כל בשר לעמודים פנימיים). כך או כך, הקוראים מחזירים לעיתון ביחס אישי, מנהלים איתו מערכת יחסי אהבה-שנאה, סאדו-מאזו, מנוי-ביטול. אין עוד כלי תקשורת, או משהו בעולם בכלל, שהיחס של אנשים אליו מתבטא בצורה כל כך מוחלטת בעזרת 160 שקלים בחודש (כן, אחרי הנחה. בכל זאת מנויה כבר כמה מילניומים). בר מזל אחד גילה השבוע שעשו לו מנוי מתנה, והיה מאושר כי הנה הוא יכול לבטל אותו במחאה (ע"ש ציפר). אנשים עשו מנוי וביטלו ועשו וביטלו שוב ושוב לאורך השנים, ואני חושדת שהם מחדשים רק כדי לשמור את אופציית הביטול. היו כאלה שסיפרו לשוקן שעשו מבצע משפחתי בעקבות לוי והטייסים, משהו כמו שלושה ביטולים במחיר של שניים, ועוד קיבלו אחד מתנה.
עמוס שוקן, כמו ב"ממלכה" של לארס פון טרייר, הוא הטוב והרע שבאים ביחד, וכמוהו העיתון. שמאל מדיני ליברלי ונאור, שבמשך שנים הוביל קו כלכלי ימני שמרני. תודעה דמוקרטית והומניסטית עמוקה, לצד שפל שובינסטי חולני המתבטא בהעסקתו רבות השנים של יצחק לאור (שדסק הארץ היה אחד מאיזורי ההתעללות שלו בנשים), וכעת במתן גיבוי להבלים של ציפר. אבל שוקן מעולם לא הבטיח לנו גן של שושנים. הוא הבטיח להיות "העיתון לאנשים חושבים". ככה הוא רצה את השבט שלו. אני לא יודעת אם הוא חשב כמה מחשבה החושבים שלו ישקיעו בו בחזרה, ובאיזו קפדנות ידאגו להגיש לו חשבונית חדשית ברגע שיסטה מההבטחה ששמעו בדבריו.
אבל הוא ממשיך לחייך, כי הוא יודע שהם יחזרו. אולי בשביל הזכות לבטל שוב, אולי כי מירי רגב תגיד משהו ומנוי על "הארץ" תהיה התגובה ההולמת היחידה, ואולי כי יש להם תקווה, שפעם ייפתרו הסתירות הבלתי אפשריות האלה והארץ, וגם העולם, יקבלו סדר הגיוני ורציף. חייבת להיות להם, כי רק במקום שיש תקווה יכולה להיות כזאת אכזבה. אני עוד לא שמעתי על מישהו שביטל במחאה על משהו את המנוי שלו ל"ידיעות".