בשעה אחת שינה דניאל מורס, מגיש בתאגיד, חיים של ילדים

האיש הזה בתמונה שינה אתמול חיים של ילדים.

עד עכשיו אני מנסה להבין איך פחות משעה שבה סגורים 22 ילדי כיתה ו' מבי"ס בלוך בת"א בחדר קטן מדי, עם בחור בן 32 שמדבר על תסמונת הטורט הקשה שלו, בלי ממתק או חטיף או כוס מים, פשוט יושבים שם אחד על השני, מקשיבים ושואלים שאלות – איך אירוע כזה הוציא משם ילדים אחרים. אבל אני לא ממציאה, כי אמהות מתקשרות אלי מאתמול לשאול מה עשינו לילדים.

זה מה שעשינו: שותפי רועי בית לוי ואני לקחנו את ילדי "כלבלב שמירה" (עיתון בית הספר שילדי כל הכיתות ואני מוציאים לאור כבר 12 שנה) לסיור במחלקת הדיגיטל של התאגיד. הסיור נקבע כבר לפני חודשים ביני ובין חברי דורון סולומונס, במאי ומנהל הדוקו במחלקת הדיגיטל. לא היה לזה כל קשר לאיומי הסגירה הנוכחיים על התאגיד. 

מנהג ותיק בכלכלב הוא סיור בגוף תקשורת שקרוב לבית הספר (עד לפני כמה שנים חיינו במשולש ברמודה של העיתונות: בין ידיעות אחרונות, ווינט, חדשות 12 וחדשות 10), והתאגיד נמצא עשר דקות הליכה מאיתנו. דורון הבטיח שיהיה נחמד, אז באנו לשעה לשמוע איך עושים סרטונים מגניבים לרשת. בקושי רב הוצאתי אותם משם אחרי שעתיים וחצי.

האולפן הזעיר, הבמאים הנלהבים, העבודה על אפליקציות העתיד שהם יצרכו – הכל הלהיב אותם, אבל אז נכנס לחדר דניאל מורס. הוא דילג מעליהם עם בלורית בצבע אפרוח חדש ("זה כי אני לא מספיק חריג, רציתי שישימו לב אלי"), טיקים עזים בדיבור ובתנועה שאינו מנסה להסתיר, רק מדבר עליהם, וזהו. 

אני, כאמור, לא יודעת להסביר מה קרה שם. הילדים התאהבו, הוא התאהב בהם, אני התאהבתי בכולם (אלה ילדים שבשיעור בכיתה בא לך לפעמים להעיף לכל הרוחות, כולל אלה שאת ילדת). 

הם שאלו אותו האם הילדים שהציקו לו בבית ספר התקשרו להתנצל (רק אחד מהם, אחרי חמש שנים), איך עושים קעקועים אם אי אפשר לא לזוז לרגע, האם יש לו טיקים חדשים לפעמים, איך מרגישים כשזה קורה, וגם מה הקשר בין הטיקים לרגשות. אחד שיודע שאל אם התרופות שניסה לקחת והפסיק כי "זה עשה אותי זומבי", זה בעצם כמו ריטלין. 

אחרת תהתה אם מפריע לו שתמיד שואלים אותו על הטיקים. אחר כך הם שאלו האם מאז שהתקבל לעבודה בתאגיד כמגיש (בעיקר בנושאי כלכלה) מישהו התייחס אליו לא יפה, ובדיוק אז נדחפה אמא אחת, עיתונאית לא משנה מאיזה אתר של עיתונות עצמאית, ושאלה אותו מה עמדתו לגבי הצעת שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את התאגיד. 

דניאל אמר שהוא לא מבין גדול בפוליטיקה, בעיניו זה סתם "שרירים שהממשלה עושה", אבל דבר אחד ממש מוזר לו וזה שהם אומרים שהתאגיד שמאלני ותל אביבי אבל הוא עצמו מאוד ימני בדעותיו, והוא יודע שבשום מקום אחר איש עם טורט לא היה מגיש בטלוויזיה. "מי היה מהמר עלי?" הוא צחק, וזהו. האמא סתמה והילדים המשיכו לשאול ולהקשיב. 

דניאל אמר שממש מוזר לו שהם אומרים שהתאגיד שמאלני ותל אביבי אבל הוא עצמו מאוד ימני בדעותיו, והוא יודע שבשום מקום אחר איש עם טורט לא היה מגיש בטלוויזיה

שורה תחתונה: התאגיד צריך להמשיך להתקיים, לגדול ולהתפתח, כי את החוויה שעברו 22 ילדי הכלבלב צריכים לעבור כל ילדי ישראל. ואם לא מסתייע פיזית – על המסכים, הגדולים והקטנים והאינסטושים והטיקטוקים. שום קרעי ושום צייצן טוויטר אנונימי נטול עוקבים לא יספרו לי שילדים שכל תפיסת העולם שלהם לגבי החיים עם מוגבלות השתנתה בשעה אחת – הם שטופי מוח שמאלנים, או ישאלו למה זה על חשבון הציבור.

זה על חשבון הציבור כי זה משאב ציבורי.

לא כמו חשמל, כמו אוויר לנשימה.

בקומה 2 של בניין אפור במזרח ת"א יושבים עכשיו כמה עשרות אנשים וחושבים איך לחנך את הילדים שלנו. אני מתרשמת שזה יותר ממה שקורה בכל מערכת החינוך. הם גם יודעים לעשות את זה, כי בחיים לא ראיתי את הילדים האלה מקשיבים ככה למשהו (רק תחשבו על האפשרות הזו, משרד החינוך: לעניין אותם). אני לא יודעת, אולי התאגיד בכלל צריך להיכנס תחת חוק חינוך חובה חינם, לילדים ולמבוגרים. 

ולאנשי התאגיד שנלחמים ברגע זה על העתיד שלהם ושלנו אני רוצה להגיד: תעזבו אתכם מבמאים ציניים וכותבים מתחכמים, תורידו אותם מהבמה, ותעלו את דניאל מורס. אני רוצה לראות את שלמה קרעי עומד מולו, ומסביר למה צריך לסגור את התאגיד.