שחר, בן 35, נשוי ואב לשני ילדים הוא היום איש היי-טק בחברה נחשבת, עם שכר גבוה ורכב ליסינג. עד לפני כמעט שנה הוא עוד היה מתמחה ברפואה במחלקה מבוקשת בבית חולים גדול במרכז הארץ.
הוא עבד קשה מאוד. 430 שעות בחודש (פי 2.5 ממשרה מלאה), מתוכן כשש תורנויות של 26 שעות בחודש כמעט ללא שינה, לפעמים גם כמעט ללא הפסקות אפילו לשירותים. בכל התקופה הוא קיבל שכר רק עבור חלק מצומצם מהשעות הנוספות, אבל נדרש להישאר במחלקה כל אותן שעות כי העומסים והמנהלים הכתיבו. כשביקש לממש את ימי החופש המגיעים לו על פי חוק אמרו לו ש"אין מספיק כוח אדם לזה".
הוא חשב שזה בלתי נתפס וביקש במכתב מנומס מהמנהל לצאת לחופש ולקבל תשלום עבור השעות הנוספות. המכתב הזה, ה"חוצפה" לדרוש את מה שמגיע לו עלו לו ביוקר. מיד לאחר חזרתו משבוע מילואים, זימן אותו המנהל לשיחה ואמר לו שכנראה הוא לא בנוי להקרבה שנדרשת מרופא, והגיש לו מכתב פיטורים.
הוא היה שבור. הוא חלם הרי להתמחות שם. אבל הוא בלע את הכבוד והחליט להמשיך הלאה ולא לעשות דבר שיפגע בשם שלו – הדבר שהכי חשוב למתמחים. לפנות לארגון העובדים היציג שלו (הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל) אין סיכוי שיפנה, הרי המנהל שלו הוא בעל תפקיד בארגון, ואף אחד שם לא יפעל כנגד המנהל.
בסוף הוא החליט לנסות להתמחות באותו מקצוע בבי"ח קצת פחות נחשב, ועבד שם בהתנדבות שבועיים כדי להוכיח את עצמו (קוראים לזה "הסתכלות", אני קורא לזה "ניצול"). אמרו לו שהוא התקבל למחלקה, אלא שאז התקשר מנהל המחלקה הקודם לזה החדש וסיפר לו שהמתמחה הזה הוא טראבלמייקר שלא בנוי להקרבה של המקצוע , והמנהל החדש החליט שלא לקבלו להתמחות. לרפואה בישראל הוא כבר לא יחזור. היפוקרטס הפך לסטאראפיסט.
גם סופרמנים נשברים
והאמת שאפשר להבין אותו. השחיקה והקושי עימם מתמודדים מתמחים ב-4 עד 6 שנות ההתמחות הם בלתי נתפסים: עומס, לחץ, אטימות (או איך שמתמחה אמר לי: "יותר קל לצאת מהארון מאשר לספר למנהל שקשה לך"), היעדר תנאי עבודה בסיסיים, הפרת זכויות נרחבית ופחד. זו גם הסיבה כנראה, על פי מחקרים מחו"ל, ששיעור הרופאים המתאבדים גבוה בפי כמה עשרות מזה של האוכלוסייה הכללית.
מרגע כניסתם של המתמחים לפקולטה לרפואה מנחילים בהם שהמשמעות של להיות רופא היא שליחות והקרבה, המטופלים הם מעל לכל, ושהאחרון שצריך לטפל בו, פיזית או נפשית, הוא הרופא עצמו. לטווח הקצר המערכת מרוויחה מכך כי הרופאים מתנהלים כאילו הם "סופרמנים", לטווח הארוך זה הרסני, כי הרופאים נשברים מבפנים.
מספיק להסתכל בציטוט מתוך פוסט שהר"י העלתה השבוע, ביחס למקרי ההתאבדות של רופאים מביה"ח סורוקה, כדי להבין עד כמה חולה הגישה של המערכת לנושא: "עלינו לזכור שכרופאים עלינו לראות גם את המשמעות הבריאותית, הרפואית והציבורית של השיח, ולנהל את הדיון ואת האמצעים השונים לטפל במצוקה במסגרות הרלוונטיות.שיח לא אחראי מסוכן".
הגישה הזאת אומרת בפשטות: "אם לא נדבר על התאבדויות, לא תהיינה התאבדויות" ו"כביסה מלוכלכת מכבסים בבית", לא רק שמרחיקה את הרופא שנמצא במצוקה מלפנות ולהציף את הקושי שלו, אלא שבמהותה היא מוטעית, ונועדה כנראה למען המשך סיפוק צרכי המערכת והשתקת הנושא.
הגיע הזמן להציף את הנושא בצורה נכונה, מושכלת ועל ידי גורמים פסיכולוגיים חיצוניים שיזהו מצוקה באופן אקטיבי אצל צוותי רפואה, במקום, כפי שראיתי לא מעט בימים האחרונים, להפנות את המתמחה להציף תחושותיו אצל מנהל המחלקה – אותו מנהל שאחראי להמשך הקריירה שלו.
לטווח הקצר המערכת מרוויחה מכך כי הרופאים מתנהלים כאילו הם "סופרמנים", לטווח הארוך זה הרסני, כי הרופאים נשברים מבפנים
ההתאבדות של הרופא המתמחה מסורוקה במוצ"ש האחרון קורעת את הלב. לא אתיימר להסביר מה הגורמים שהובילו אותו למצב נפשי קיצוני כל, וגם לא את אלו של שלושת הבכירים בסורוקה שנטלו חייהם בשנה וחצי האחרונות. אולם, אין שום הסבר מתקבל על הדעת לכך שהדברים קרו בסורוקה באופן מקרי.
חריג גם ביחס לבתי חולים אחרים
את הרקע לדברים אפשר למצוא בדיווחים על עומסים חריגים עבור רופאים בסורוקה (גם ביחס לבתי חולים אחרים) ועד לעובדת היותו של סורוקה ביה"ח היחיד באזור – מה שמוביל לכך שהוא מרכז את כל המקרים הקשים והמורכבים ביותר מקרב אוכלוסייה רחבה. לרופאים שם אין אלטרנטיבות תעסוקה באזור אם יבחרו לעזוב, דבר שמאפשר להנהלה "למתוח את החבל" שלהם עוד יותר מבלי להסתכן שיעזבו.
טוב עשה שר הבריאות יעקב ליצמן שהחליט לכנס ועדת בדיקה ציבורית חיצונית שתבחן את הנסיבות שהובילו לרצף ההתאבדויות הטרגי הזה. אבל מי שחי את השטח, מבין היטב שלא מערך פסיכולוגי ענף וגם לא ועדות חקירה יכולים לעשות את השינוי. השינוי האמיתי צריך להתחיל בראש ובראשונה בשיפור תנאי הרופאים, בוודאי המתמחים. והוא יקרה רק באמצעות מאבק של הדור הצעיר של הרופאים והסטודנטים לרפואה.
זה דור שכבר עשה שינוי תודעתי עצום והבין שכדי לדאוג למטופל צריך לדאוג גם למטפל. וזה מה שחייב להיות בבסיסם של הסכמי השכר הקרובים של הרופאים. רק כך ניתן יהיה להבטיח את שינוי תנאי העסקתם על ידי קיצור תורנויות, הוספת תקנים והורדת עומס העבודה. רק כך ניתן יהיה להבטיח מערכת רפואה ציבורית ראויה לכולם, רופאים שמתפנים לטפל גם בעצמם וכמה שפחות עובדי הייטק שעד לפני כמה חודשים עוד נשבעו את שבועת הרופאים.
הכותב, עו"ד דור לסקר, עובד כמנהל השטח של ארגון המתמחים לרפואה מרשם