מערכת החינוך חזרה לשגרה, ובניגוד למה שאפשר היה לצפות – הורים רבים לא חיכו לכך בכיליון עיניים. אם בתחילת החופשה הלא צפויה חששו רבים מאובדן השפיות שכרוך בנוכחות הילדים בבית; במהלכה מצאו רבים את עצמם בתוך שגרה שפויה ומבורכת.
מערכת החינוך נראתה בסופה של החופשה הכפויה כנטע זר, פולש ומיותר. כגלגל שעשועים לעכברים בכלוב, מנגנון משעבד לילדים ולהורים שאינו מעניק דבר לרצים בתוכו, פרט לתשישות ולתחושת הכורח שיש להמשיך לרוץ. כמו מקומות עבודה תובעניים, הציבה גם מערכת החינוך את רמת השעבוד אליה כמדד להצלחה ולכישלון אנושי. כמותם, העלמותה גילתה שהחיים יפים, טובים ויצירתיים בלעדיה.
בימים רגילים רמת השעבוד למערכת החינוך היא כה טוטאלית, עד שהורים רבים לא יכולים לדמיין הורות בלעדיה. ובמה היא עוסקת? בהעברת ידע שלאיש אין צורך בו. התלמידים נבחנים על חומר חסר משמעות, שאותו הם שוכחים מיד לאחר הבחינה.
המערכת מכופפת ילדים מגיל צעיר לנורמות ולכללי משמעת, אשר איש מהמורים לא יודע להסביר במה חשיבותם, ואשר המדע לא מספק סימוכין לנחיצותם.
בבתי הספר המצטיינים אפשר למצוא כיתות שבהם רוב התלמידים צורכים ריטלין. כמעט כל בוגריה חוו השפלות, והפנימו את הרעיון שהם בינוניים עד טיפשים. המצטיינים שלה משרתים במערכות השכלה גבוהה, משפט, פקידות ורווחה – מוסדות שחדלו מלתפקד בתוך חברה קורסת.
כוח משעבד לאכזריות ולטירוף
למרות השנמוך השיטתי, הפחדים, ההשפלות וחוסר התוחלת שחוו הם עצמם במערכת, ההורים מתגייסים באופן מלא לדרישות האין סופיות שהיא כופה על ילדיהם, ומאמינים שהדבר יביא להצלחתם בחיים.
הטירוף הזה, שבא בעסקת חבילה עם כהות חושים, הוא בדיוק פסגת ההישגים של המערכת, והמקור לתחושה שהיא נחוצה. קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, והוא כוח משעבד לאכזריות ולטירוף, אשר המדע עוד לא מצא כלים לשבירתו. המדענים גם לא מרבים לחפש.
הדיסוננס נוצר במקום רגיש: בין האמונה של אימהות ואבות שהם אוהבים את ילדיהם וחפצים בהתפתחותם, לבין האכזריות הכרוכה בהכפפתם, באמצעות ענישה וכעס, למערכת שמרוקנת את היצירתיות, חדוות החיים והכישורים האנושיים.
הדיסוננס נוצר בין הורים שאוהבים את ילדיהם וחפצים בהתפתחותם, לאכזריות הכרוכה בהכפפתם למערכת שמרוקנת את היצירתיות
כדי להשתחרר מסינדרום האכזריות שמחולל הדיסוננס הקוגניטיבי, נזקק האדם לחינוך חומל, אוהב, סולח, מוותר, מאפשר, משחרר ונטול מדדים. רגעים כאלו מסוכנים למערכת הרבה יותר מוירוס קורונה לחולי סוכרת, והיא דואגת לחטא את עצמה על בסיס יומי.
המערכת עושה זאת בעזרת מצלמות, מעקב ממוחשב, מבחני משווה, פיקוח על מה שנמצא מעל הגופיה ומתחת לסווטשירט, בתוך הנעלים ועל הראש. וההורים, שהם עצמם תוצר של חינוך כזה, מצטרפים לחגיגה, וקוראים לזה "אהבה". אולי אהבה פלוס שעת איכות.
נבטים של חיים שפויים
וירוס הקורונה הביא לקריסת המערכת הטוטאלית הזו לפרק זמן קצוב. וכמו עלים ירוקים אחרי הגשם, החלו לצמוח נבטים של חיים שפויים. ילדים התגלו כבני אדם שאין צורך למשמע, ואין צורך לפתח, ואפשר פשוט לחיות לצידם.
זה כבר הולך ונעלם כמו חלום רחוק, ואנחנו מבקשים לאחוז בו קצת. בחופש הכפוי התגלתה אמת שהוגלתה ממחוזות התרבות, וסולקה מהניסיון האנושי: ילדים יכולים פשוט לחיות. הורים יכולים פשוט לחיות לצידם וליהנות מקיומם. בעיות אפשר לפתור, וצרכים אפשר לספק בבית.
בחופש הכפוי התגלתה אמת שסולקה מהניסיון האנושי: ילדים יכולים פשוט לחיות. הורים יכולים פשוט לחיות לצידם וליהנות מקיומם
ילדים והורים יכולים לנהל את עצמם, לעסוק בענייניהם, לנוח, להשתעמם, לריב, לצעוק ולהתפתח. ילדים אינם פורעי סדר פוטנציאלים שמפסיקים להכין שיעורים ברגע שמפסיקים לפקח עליהם.
הם התגלו כבני אדם שנעים לחיות לצדם רוב שעות היום. לפעמים הם גם גורמים לעייפות קיצונית, אבל הרבה פחות מאשר בימי השגרה של המערכת.
מי לימד אותך לחשוב
מערכת החינוך לא הצליחה ולא תצליח לעבור להוראה מתוקשבת, ולא בגלל שלמורים חסרה הכשרה טכנולוגית. המערכת לא תצליח לספק שום מענה לצרכים בזמן מגיפה, משום שהיא לא תצליח לספק צרכים בשום זמן אחר.
הסיבה היא שהמורים והמנהלים, אנשים טובים, חכמים ובעלי כוונות טובות, לא למדו מעולם לחשוב על מה שהם עושים ומדוע הם עושים זאת. הם לא ידעו להסביר מהו חינוך בלי לדבר על משמעת ונרמול. רוב המורים לא ידעו להסביר מה החשיבות של מה שהם מלמדים, בגיל שהם מלמדים.
למשל, איש לא ידע להסביר מדוע צריך ילד בן שבע ללמוד את יסודות הקריאה. רוב המחקרים מראים שהדבר הרסני ומיותר. אף מחקר לא הראה שילדים שלמדו קריאה בגיל מוקדם מצטיינים בהבנת הנקרא בגיל מאוחר. והמורות? הן ממשיכות לדרוש שליטה בקריאה בגיל שבע, מודדות את מהירות הקריאה והכתיבה, ומתייגות את המתקשים כ"בעייתיים". וזו רק דוגמה קטנה מאוד.
אף מורה, להוציא את אלו העובדים בבתי ספר מיוחדים מאוד, לא יכול להסביר האם היכולות המתפתחות אצל המצטיינים שלו תורמות למדע, למחקר או לחברה בריאה, או אם הן קשורות בהתפתחות מוסר, חמלה, או סולידריות אנושית.
מהי בעצם הצטיינות במערכת החינוך? יש לזכור כי זו מערכת שעניינה שליטה על סדר היום, תוך עיסוק בחומרים שאיש אינו מבין במה הם רלוונטים, בשליטה על האדם במקום בשחרורו, שסימום המוח הפך כלי שגרתי בין כתליה, שתעשיית איבחונים והקלות פועלת לצידה.
במערכת החינוך אין מנגנונים המסוגלים לתת דין וחשבון על השאלה "מדוע", רק על השאלה איך להתייעל, כשהתייעלות פירושה רגולציה שהולכת ומקשיחה עד יעלם אחרון המתנגדים
האם יתכן שמי שאיתרע מזלו להצטיין במערכת הוא אדם שנפגע קשות? האם מורות יכולות לחשוב על כך? התשובה היא לא, ולא בגלל יכולות נמוכות. הן לא יכולות לחשוב על כך כי מערכת ההכשרה שלהן לא לימדה אותן לחשוב על מה שהן עושות. לא במכללות להוראה, לא בבתי הספר לחינוך באוניברסיטאות ולא ב"אבני ראשה", או במכון מנדל למנהיגות.
הורים וילדים יתרגלו מהר לחזרתה של המערכת, כי נהלים, נורמות וסטנדרטים הרסניים ככל שיהיו משתרשים והופכים למציאות: אדישה, מכניסטית ומטמטמת. וככל שמתמידים בהם, כך משתעבדים להם יותר.
ד"ר ענת רימון אור, מרצה לחינוך במכללה למנהל בראשון לציון ובבית ברל; ד"ר יוסי ארגמן, מנהל תיכון בתל אביב לשעבר ומרצה לחינוך הם עורכים ומחברים של הסדרה "לגדל אדם" בהוצאת פרדס
