יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שעולה ממנה בין היתר פגיעה ביכולת של ארגוני עובדים בגופים חיוניים לשבות, שלילת סמכויות מבתי הדין לעבודה והעברתן לכנסת ואף מתן סמכות לכנסת להשהות שביתה ואף להורות על מסירת סכסוך העבודה לבוררות חובה.
ח"כ רוטמן אישר כי הצעת החוק שלו באה בעקבות איום מצד ארגוני העובדים לנקוט בצעדי שביתה בעקבות "הרפורמה המשפטית"' והשלכותיה על תנאי העבודה של העובדים.
כוונותיו והצעת החוק של ח"כ רוטמן מזכירה את הניסיון להתערבות של השלטון העות'מאני בסכסוכי עבודה בארץ ישראל, באמצעות "חוק השביתות העות'מאני", שחוקק לפני למעלה ממאה שנים, בשנת 1909.
החוק העות'מאני קבע בין היתר כי עובדים במקומות עבודה שאינם ציבוריים יוכלו לנקוט בשביתות ואולם, קודם לכן, עליהם לפנות למעסיק בצורה מסודרת ובטרם הכרזה על שביתה הם צריכים להיפגש עם פקיד ממשלתי שינסה לפשר ביניהם ורק לאחר כישלון הפישור, העובדים רשאים לנקוט בצעדי שביתה.
לגבי עובדים המועסקים במקומות ציבוריים, החוק הגביל אותם בכלל מנקיטה בצעדים ארגוניים ואף אסר עליהם להתארגן. בנוסף, המחוקק העות'ומאני קבע כי נציגי העובדים לא יוכלו להיכנס לשום דרישה בנוגע להתערבות בהתנהלות מקום עבודה או לביקורת בענייני הנהלתו של מקום העבודה או תקנותיו, כפי שח"כ רוטמן מבקש לעשות כעת.
החוק העות'ומאני גם קבע כי עובדים שיפרו אותו, יהיו חשופים לקנסות, מאסר ותשלום פיצויים בגין נזקי השביתה.
הבריטים, שכבשו את הארץ ב-1917, הותירו את החוק העות'מאני על כנו. אולם למעט מקרה אחד של שביתה במאפיה בפתח תקווה, שבעקבותיה נעצר פעיל ההסתדרות שארגן את השביתה ושוחרר מיד בהוראת הנציב העליון – החוק מעולם לא הופעל.
האימפריה העות'מאנית ירדה מבמת ההיסטוריה, אבל את תרומתה לארץ ישראל אנחנו רואים עד היום, למשל את חומות העיר העתיקה בירושלים שבנה הסולטן סולימן במאה ה-16, אבל לא בטוח שדווקא את תכלית חוק השביתות העות'מאני צריך לאמץ.
זכות העובדים להתארגן
זכות השביתה היא עקרון על בחברה דמוקרטית והיא חלק מזכות העובדים להתארגן בארגון עובדים. בלי יכולת של העובדים לשבות הם אינם יכולים לעמוד על זכויותיהם ולאזן את כוחם מול המעסיקים.שביתה או יכולת לנקוט בשביתה אינה רלבנטית רק להסדרת יחסי עבודה במקום עבודה. חלק מהכלים של ההסתדרות למשל, הוא הכרזה על סכסוך עבודה כללי במשק. סכסוכים כאלה הם נדירים: ב-2020, בזמן הקורונה, הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה כללי במשק לאחר שלא נמצא פתרון להסדרת התשלום לעובדים בבידוד. בסופו של דבר נמצא פתרון והשביתה נמנעה. הסכסוך הכללי האחרון במשק התרחש ב-2012, ארבעת ימי השביתה הכללית עסקו בדרישה להביא לשיפור תנאי עבודתם ומעמדם של עובדי הקבלן במשק.
הדרך לנקוט בשביתה עוגנה בחוק יישוב סכסוכי עבודה בשנת 1957, הקובע מנגנון שלפיו ארגון עובדים רשאי להכריז על שביתה בהודעה מסודרת למעסיק ולממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה.
בטרם היציאה לשביתה, החוק קובע תקופת צינון בת 15 ימים, המיועדת להידברות בין הצדדים. הממונה על יחסי עבודה רשאי להזמין את הצדדים לגישור בפניו ולנסות לפתור את המחלוקות, שכן שביתה אינה המטרה של העובדים אלא האמצעי להגיע למטרה, כמו למשל חתימה על הסכמים קיבוציים.
שביתות פראיות
תחילת שנות ה-70 היו שנים טובות לכלכלה הישראלית תחת ממשלת גולדה מאיר ועל רקע משק משגשג, קבוצות עובדים דרשו העלאות שכר, מה שהביא לגידול במספר השביתות במשק.
גל השביתות בשירותים חיוניים וציבוריים, בהם בתי חולים ממשלתיים וחברת החשמל, הביא את ממשלת ישראל, שהיתה אז אמונה על ערכיה של תנועת העבודה, לפעול בשיתוף פעולה עם ההסתדרות לתיקון החוק. היא הציעה להקשות על עובדים בשירותים ציבוריים לפתוח בשביתות "פראיות".
שרי המפד"ל – אחד הגלגולים הקודמים של "הציונות הדתית", המפלגה בה חבר ח"כ רוטמן היום – דרשו בישיבת הממשלה להוסיף בוררות חובה במקומות עבודה חיוניים, אך הצעתם נדחתה.
גם דרישתו של ח"כ מנחם בגין לבוררות חובה בשירותים חיוניים, שעלתה בדיון מיוחד בכנסת, בספטמבר 1971, שהתקיים לפי דרישה האופוזיציה בנושא "השביתות הפראיות וההפקרות ביחסי העבודה המסכנות את משק המדינה וביטחונה", לא התקבלה. חוק יישוב סכסוכי עבודה תוקן עוד בשנת 1972 לפי הצעת הממשלה וההסתדרות, כך שקבע איסור על שביתות בשירותים ציבוריים או חיוניים ללא שקיבלו את אישור ארגון העובדים ובעת שיש הסכם קיבוצי בתוקף.
בית הדין לעבודה, שהוקם ב-1969 ושאותו מנסה ח"כ רוטמן להחליש במסגרת הצעת החוק, נולד תוך הסיסמה "שפיטה במקום שביתה" עם שופטים האמונים על תחום יחסי עבודה. לצדם יושבים שני נציגי ציבור, האחד נציג המעסיקים והשני נציג עובדים. כאשר בקשות לצווי מניעה נגד שביתות מגיעות לבית הדין לעבודה, הוא מחליט אם להיעתר לבקשה ליתן צו מניעה נגד השביתה או לא, בשל סבירות או חוקית.
החקיקה בישראל מסדירה איזונים ובלמים בזכות העובדים לשבות. הדרך לשביתה מחייבת בלמים ומעסיקים רשאים לפנות לבית הדין לעבודה ולבקש להגבילה או למנוע אותה בשל חוסר סבירותה או חוקיותה.
אין תכלית של ממש בהצעת החוק הקיצונית של ח"כ רוטמן, שאין דומה לה במדינות מערביות דמוקרטיות, שכן החקיקה הנוכחית כבר מעגנת ומאזנת את זכות השביתה. ואם אין מאחורי הצעת החוק כל תכלית, אז הסיבה האמיתית לקידומה היא להחליש את ארגוני העובדים, ובתוך כך לפגוע בכלל ציבור העובדים בישראל ולפגוע בדמוקרטיה בישראל.
עו"ד אמיר בשה הוא שותף במשרד בשה זבידה, המתמחה ביחסי עבודה