חבר הכנסת אמיר אוחנה שלום.

"הילדים שלנו הם של שנינו מכוח האהבה שלנו", הצהרת אתמול בראיון לרשת ב'. האמת? התרגשתי. הזדהיתי. ברמה המשפחתית, האנושית והמוסרית אתה בוודאי צודק. אלא שברמה הפרקטית – בדבר הזה שנקרא החיים עצמם – האהבה של אלון ושלך היא רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא מאבק סיזיפי של זוגות, פרקליטים ושופטים, שסללו את הדרך לנו ולשכמותינו להפוך לבני זוג מוכרים, להורים, לתא משפחתי בישראל.  

אתה יודע טוב ממני, עו"ד ח"כ אוחנה, שהאהבה לא הספיקה לטל ולאביטל ירוס-חקק. 15 שנה הן חיו יחד – את מחציתן העבירו בין בתי משפט – עד שפסיקה תקדימית של אהרון ברק התירה להן לאמץ זו את ילדה הביולוגי של זו, ולהיחשב סוף סוף אימהות לשלושה שגידלו יחד. שנה לאחר מכן חייב בג"ץ את מינהל האוכלוסין לשנות סטטוס של זוג גברים, שנישאו כדין בקנדה מ"רווק" ל"נשוי". גם הפעם הייתה ידו של ברק (וידה של אסתר חיות) במעל. אתמול כינית אותו "דיקטטור" ו"נוטע זרע הפורענות".   

קצרה היריעה מלפרט כאן את הפסיקות שאפשרו למשפחות כמו שלנו להיווצר. בלעדיהן עניינים שכיום הם כמעט מובנים מאליהם עבורך ועבורי פשוט לא התקיימו: מהרישום בתעודת הזהות, דרך חופשת הלידה והנקודות במס הכנסה ועד לסודיות הרפואית ולהחלטות הרגישות ביותר ביחס לתאומים שלנו, שמה לעשות, אמיר – הם לא בהכרח יוצאי חלצינו.                   

אני מודה: לא הצבעתי לך. אני מתנגד קשות לרוב מה שאתה מנסה לקדם – ההקלות ברישיון הנשק, חוק הלאום וכמובן הניסיונות למלט ראש ממשלה החשוד בפלילים. בכל זאת, שמחתי שנכנסת לכנסת. חשבתי שעצם היותך בליכוד, בתוך הקואליציה הדתית-ימנית-שמרנית הזאת, זו בשורה וגם אומץ. ביקשתי מאחרים לראות את גודל השעה, לתת לך צ'אנס ולשפוט אותך על פי מעשיך. אבל מה שאמרת השבוע, אמיר, הוא מפגן של צביעות.

דבר ממה שהשגנו לא הגיע לנו בזכות המחוקק

באחרים אפשר לחשוד אולי בבורות, לא בך: כאן כבר מדובר בהטעיה מכוונת. הרי כמוני כמוך: אבא אוהב, שנאלץ להרחיק – ואני כבר לא מדבר על העלויות – עד מדפורד, אורגון, ולהסתייע במלאכית שהפכה ונשארה עד היום חלק מהמשפחה. הוכרנו כהורים כבר שם, אבל כשחזרנו נדרשנו לעבור בדיקת די.אן.איי לגבי כל אחד מהצאצאים. האחד הוכר כאב הביולוגי, השני זכה ל"צו הורות" שמשווה את זכויותיו וחובותיו על הילד. לא מספיק, אבל גם את זה לא היה לנו פעם. ודבר מזה לא הושג בזכות המחוקק עם הרוב הקובע שלו. נראה שהוא דווקא העדיף להשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה למי ש"נטל ממנו את סמכויותיו".

המערכה עדיין בעיצומה: להתחתן כאן ולא בטורונטו. לאמץ. ללוות היריון ולהתרגש מהלידה שהחמצת בגלל המרחק ("האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק", כתבת אז). להזמין גם את המשפחה והחברים לטקס הנישואים. הרי אתה זה ש"הסב את תשומת לבו" של נתניהו לחוסר הצדק והשוויון בחוק הפונדקאות, והוא זה שהבטיח לתקן בסרטון חגיגי – רגע לפני שהגיע במיוחד למשכן כדי לצפצף עלינו בשלוש קריאות.

יש דברים דחופים יותר בעיניך, לגיטימי. אבל את המאבק על השוויון וזכויות היסוד, שאת הפירות שלו אתה ואני כבר קיבלנו, אפשר גם להסיג לאחור. ואת הכוח הזה בדיוק אתה מבקש עכשיו להפקיד בידי בצלאל סמוטריץ' ויעקב ליצמן, או כל קונסטלציה פוליטית עתידית. 

בלי סעד משפטי ובלי קול למיעוטים ולפרטים – גם אם השלטון נבחר ברוב קולות – אין לנו זכות קיום כדמוקרטיה. כל הדוגמאות שהבאת מהעולם פשוט לא רלוונטיות לשיטת המשטר הישראלית, שאין בה איזונים ואין בה בלמים, ומעכשיו גם לא יהיו לה מיצרים.

כשאתה תומך בפסקת ההתגברות המורחבת; כשאתה קורא לשופטים בזלזול "מועצת חכמי התורה עם גלימות ובלי כיפה"; כשאתה מגייס את כל מי שאתה, את התא הגאה שייסדת, את ההתנסחות והחדות שלך לטובת המהפכה המסוכנת הזאת – אתה שופך את התינוק עם המים. רק שבמקרה שלי, שלך ושל המון זוגות שעדיין מצפים, התינוק הזה הוא ממש לא מטאפורי.