קריית הממשלה בירושלים היא לא סתם עוד אזור תעסוקה רגיל. כאן עובדות ועובדים השרות, השרים והפקידות הבכירה של המדינה. מכאן מתקבלות ההחלטות שמשפיעות על החיים של כולנו. רק שיש בעיה אחת: מדובר במבצר מנותק שהדרך הנוחה להגיע אליו היא ברכב פרטי.
בכל הדרכים המובילות למתחם אין מדרכות ראויות, אין עצים או שבילי אופניים, וגם אין נתיבי תחבורה ציבורית. מה כן יש? רק נתיבים לרכבים פרטיים, והרבה. רוב השטח המקיף את משכן הכנסת, משרדי הממשלה ובית המשפט העליון, מיועד למכוניות, בין אם בכבישים רחבים או באוקיאנוסים של חניה.
ההחלטות שמתקבלות כאן, בין הכבישים למגרשי החנייה, הן אלה שגורמות לנו לעמוד בפקקים במקום שניסע בתחבורה ציבורית ראוייה.
לכנסת ולמשרדי הממשלה אפשר להגיע דרך אחד מארבעה רחובות: הנשיא השישי, דרך יצחק רבין, וולפסון ובן צבי. כל ארבעת הרחובות האלה מותאמים למכוניות, ואם מחברים אותם יחד הם מציעים 24 נתיבי נסיעה לרכבים פרטיים, לעומת אפס נתיבי תחבורה ציבורית ושבילי אופניים. המדרכות צרות ועמוסות במכוניות חונות, אין בהן כמעט עצים או מקומות ישיבה.
תיאורטית, קרית הממשלה יכולה הייתה להיות גן עדן למשתמשי תחבורה ציבורית מאחר שהיא מאד נגישה למגוון רחב של אמצעי תחבורה: מצפון נמצאות התחנה המרכזית ותחנת הרכבת הראשית של העיר. במרחק הליכה אפשר לתפוס אוטובוס או רכבת לכל מקום בישראל, ואפילו לאורחים מחו"ל יש רכבת מנתב"ג פעמיים בשעה.
מסביב לקרית הממשלה ישנן שלוש תחנות של הקו האדום, שבאמצעותן אפשר להגיע מכל קצוות העיר עם רכבת קלה שעוברת כל 6 דקות. אלא שתחבורה ציבורית טובה לא מספיקה, אם הדרך לתחנת האוטובוס או הרכבת וממנה הן בלתי נסבלות.
איך מגיעים לכנסת?
בקרית הממשלה עובדים אלפי עובדי מדינה, כמעט כולם מקבלים כ-1,500 שקל בחודש עבור הוצאות רכב. לכל חבר כנסת יש רכב עם נהג, על חשבון המדינה. כשעלויות נהיגה הן לא שיקול בבחירת אמצעי הנסיעה, והדרך לעבודה מחייבת לעבור בכבישים מהירים, כשתחנת האוטובוס הקרובה ביותר לשער הכניסה נמצאת במרחק 300 מטרים ומחייבת הליכה על מדרכה צרה ובלי עצים להצללה – מי בכלל יבחר להשאיר את הרכב בבית?
מזל שלא חסרים מקומות חניה באחד מהחניונים העיליים או התת קרקעיים שמתחת למשכן. ואם כבר כולם מגיעים במכונית ממוזגת ישר למשרד, אז אין מה להשקיע בעצים, גם לא ברחבת הכניסה. אף אחד לא מגיע לכאן ברגל, ואם הוא במקרה יתבלבל ויצעד לכאן, מכל מקום כבר יזכירו לו שזה לא מרחב שמתאים עבורו.
וכשחברי הכנסת מתניידים לכל מקום עם רכב שרד, לא פלא שחלקם מתנגדים לאגרת גודש – שעברה בחוק ההסדרים הקודם והוקפאה כעת על ידי שרת התחבורה מירי רגב. האגרה יכולה היתה לעזור למתן את הפקקים ולעודד אנשים לעבור לתחבורה ציבורית.
המשרדים המרכזיים שמכתיבים באופן ישיר איך נתנייד נמצאים ברחוב בנק ישראל, בקריית הממשלה. למעשה הוא לא רחוב, אלא כביש עם מגרשי חניה, שגם בו מכוניות חונות על כל מדרכה.
יושבים שם משרדי ההתחבורה, האוצר, הפנים והגנת הסביבה. עובדי משרד להגנת הסביבה יושבים בוועדות התכנון ואמורים לשמור על הטבע מפני פיתוח מואץ של כבישים ומחלפים. משרד האוצר קובע איזה פרויקטים המדינה תתקצב ומאפשר מימון אינסופי של כבישים ומעט מדי פרויקטים של תחבורה ציבורית. תחת משרד הפנים נמצא מינהל התכנון, שאחראי בין היתר על אישור תוכניות של כבישים חדשים. ולבסוף, נמצא שם גם משרד התחבורה עצמו, שקובע ומתכנן את מדיניות התחבורה. הם אלה שקובעים כמה כבישים יסללו כאן וכמה רכבות, והם אלה שצריכים לריב עם ראשי רשויות כדי שיוותרו על חניות עבור נתיבי תחבורה ציבורית ושבילי אופניים.
לפגישות בקריית הממשלה מגיעים ראשי רשויות ופקידי עיריות בכירים, ברכב כמובן. כך הם נחשפים רק לצורת תכנון אחת, ומעתיקים אותה לתוך הערים שלהם. וכשמקבלי החלטות נוהגים לכל מקום, המכשולים היחיד שהם מכירים הם פקקים ומצוקת חנייה, ולכן הם משקיעים בפתרונות לשיפור רמת השירות לנהגים ועל הדרך פוגעים בכל השאר.
כשמקבלי החלטות נוהגים לכל מקום, הם לא חווים את האתגרים היומיומיים שמאלצים אותנו להצטופף על מדרכות צרות ולהסתכן מקורקינטים חולפים. הם לא מבינים מה זה אומר שאוטובוס לא עצר כשאת ממתינה בתחנה ללא סככה, בזמן מבול ורכב חולף משפריץ עליך מי גשמים עם בוץ.
הם לא מבינים מה זה אומר שאוטובוס לא עצר כשאת ממתינה בתחנה ללא סככה, בזמן מבול ורכב חולף משפריץ עליך מי גשמים עם בוץ
כשמקבלי החלטות נוהגים לכל מקום במכונית עם מזגן, הם לא מרגישים כמה זה קשה ללכת ברוב חודשי השנה ברחובות לא מוצלים.
מתי ראיתם אתם לאחרונה ראש ממשלה, שרות, שרים או ראשי עיר בישראל רוכבים על אופניים למשרד? גם אם הם היו מאד רוצים אין להם אפשרות כי הרכיבה מסוכנת ואין כמעט שבילי אופניים בשום מקום מחוץ לתל אביב.
תכנון עדיף
העדפת המכוניות בקריית הממשלה מגיעה עם תג מחיר גבוה: על רחוב יצחק רבין המוביל למתחם נמצאים שלושה צמתים מאוד מסוכנים, והסיכוי להיפגע בתאונת דרכים בו גבוה יותר מכמעט בכל מקום אחר בירושלים. בין 2019-2022 דווחו למשטרה יותר מ-70 תאונות עם כ-100 נפגעים, חלקם הולכי רגל שנפצעו קשה. אין אף צומת שלוקח בחשבון שיקולים כמו בטיחות הולכי רגל או מיתון התנועה. מהירות הנסיעה הגבוהה מאלצת גם להרחיק את תחנות האוטובוס מהצמתים, מה שמגדיל עוד יותר את מרחקי ההליכה לתחנות.
הפער בין המצב הקיים למה שיכול היה להיות זועק לשמיים: בבירת ישראל יש עדיפות מובהקת לנהגים על פני כל היתר. בשנים האחרונות נסללו בירושלים הרבה כבישים ומחלפים חדשים. מה היה קורה אם חמש הרכבות הקלות שמתוכננות בעיר היו מקבלות עדיפות? אם רק הייתה מסילה חדשה שכוללת תחנה בלב קריית הממשלה, אפשר להניח שלא היו כל כך הרבה אנשים שעומדים בפקקים.
אם רק הייתה מסילה חדשה שכוללת תחנה בלב קריית הממשלה, אפשר להניח שלא היו כל כך הרבה אנשים שעומדים בפקקים
כדי לפתור את הכשל, היה כדאי להפוך את הדרכים המובילות לקריית הממשלה לשדרות. אם דרך יצחק רבין, הרחוב המוביל לקרית הממשלה ממערב היה הופך לשדרה, הוא היה נראה אחרת לגמרי. היינו רואים הרבה יותר עובדים ומבקרים הולכים ברגל או מגיעים בתחבורה ציבורית. זה רחוב מספיק רחב ויש מקום להולכי רגל, לנסיעה באוטובוסים ולרכיבה על אופניים. גם למי שחייב מכונית, ישארו נתיבים.
בטווח המיידי עיריית ירושלים צריכה להתחיל להשתמש בנדיבות בפתרון העירוני הזול ביותר לחנייה על מדרכות, והוא הצבת עמודוני חסימה. בנוסף, יש להוסיף מוקדי עניין במקום חניונים. חנויות ובתי קפה הם לא מותרות, אם רוצים להחיות את האזור. כרגע אין סיבה להגיע להסתובב מחוץ למכונית, כשבחוץ יש רק שממה וחניונים. את החניונים הענקיים אפשר להסב לכיכרות עירוניות.
מלבד זאת, חשוב להשקיע בנטיעת עצים. אין הצדקה לכך שבמדרכות אין עצי צל. בהתחשב בכך שהטמפרטורה הממוצעת עומדת לעלות מדי שנה, ולעצים לוקח זמן לגדול ולספק צל – אם לא ינטעו עצים היום, לא יהיה באזור צל גם בעוד עשר שנים.
אלון סיגלר הינו מתכנן ערים ותחבורה, בעל הבלוג The Last Mile
