לא הזוועה של האונס מרתיעה – אלא מותו המוחלט של הספק

"הילדה בכתה, הפלסטיני אנס" אמרה הכותרת בפורטל החדשות הגדול, ובמשנה הוסיפו את תגובתו של ראש הממשלה למקרה (המזועזעת והקוראת למצות את הדין, אין צורך לומר). בימין מיהרו לקפוץ על צוואר השמאל, בטענה שלשמאל ולארגוני הנשים לא אכפת מאונס שמבצעים פלסטינים או מבקשי מקלט.

בשמאל טרחו להתגונן מפני הטענה הימנית על ידי הבעת זעזוע עודף וזעקה עצומה: כמה זה נורא שנאנסים ילדים. לצד אלה הופיעו השמאלנים המחוכמים, שהביאו צילומי מסך ממקרים של אונס ילדים שבהם לא היה מעורב פלסטיני כהוכחה לכך שאין צורך להתלהם הפעם.   

אפשר כמובן לתהות על שפיותה של חברה שבה יש צורך בהבעת זעזוע על אונס ילדים, אבל זהו רק אספקט שולי של סאגת חיינו במקום הזה. מה שבאמת מדהים ומצמית בפרשיה הזו הוא ההיעדר המוחלט, הטוטאלי, האבסולוטי, של הספק והפקפוק.

נציגי ציבור ועיתונאים שמתיימרים לבקר את הכיבוש, המילה שעוד מעט תהיה אסורה לשימוש בישראל, דיבררו את תעמולת הנהלת הכיבוש ככתבה וכלשונה: ילדה נאנסה, פלסטיני אנס, "סייענים" טרם אותרו. הוא לקח אותה, הם לעגו לה. מילה במילה.

האשמה קולקטיבית מהירה

לאורך ולרוחב המפה הפוליטית בישראל, כולל אפילו חבר הכנסת הערבים, לא נראה ולו ניצן קטן של ספק בגרסה הרשמית של מדינת ישראל והממסד הימני שלה. כאילו לא רק לפני זמן לא רב נתפס השר ארדן בסדרת שקרים על הטרגדיה באום אל חירן שבה מתו שני ישראלים מוות מיותר לחלוטין, על רקע הסתה והפחדה ותופי מלחמה מצמרת הממשל הישראלי.

כאילו לא לפני שניים או שלושה רגעים בלבד חזינו בראש הממשלה ובאותו ארדן מסיתן מפיצים שקרים ועלילות דם על "הערבים", כאילו הם העלו את המדינה באש בגל הצתות שאמנם כבר נשכח, אבל אשמתם הקולקטיבית של הערבים לא נשכחה, ולא תישכח. היא סלע קיומנו.

כאילו מישהו שחי פה ומחזיק בתבונה שיורית בלבד יכול שלא לדעת שישראל מחזיקה מיליוני פלסטינים תחת משטר צבאי אלים שההסדרים החוקיים שלו הם חידה אפלה. כאילו אנחנו לא יודעים ולא רואים שבחסות המשטר הזה מוצאים לפועל הגרועים והשפלים בפשעים.  

שורות אלה נכתבות בטרם שוחרר החשוד באונס מהפרשייה הנוכחית, למרות סימני השאלה הרבים שעלו סביב חקירתו והצורך בהשלמת חומרי חקירה. קשה להאמין שלא ישוחרר במדינה שמתקיימת בה אפילו מראית העין הקלושה ביותר של הליך משפטי הוגן. אבל השחרור הזה, לאסוננו, לא יעזור. ההאשמה הקולקטיבית יושבת על יסודות איתנים: התרבות הישראלית במידה רבה בנויה עליה. בלי לשנוא ערבים ולפחד מהם, מהי ישראליות בכלל?

ההאשמה הקולקטיבית יושבת על יסודות איתנים: התרבות הישראלית במידה רבה בנויה עליה. בלי לשנוא ערבים ולפחד מהם, מהי ישראליות בכלל?

השתיקה האיומה של רובם המוחלט של מי שקוראים לעצמם "שמאלנים", היעדרם הנורא של הספק והפקפוק, אלה עדות מוצקה עד כמה ממאיר מצבנו, וכמה הקונפורמיזם הישראלי מושרש עד יסודו הנפש הפרטית ממש. אף אחד ואף אחת לא העיזו להטיל ספק. זה לא מדהים?

לא הזוועה הפרטית ולא הכותרות הסנסציוניות הן העיקר בפרשה הזו – אלא האשמה הקולקטיבית, המיידית, האלימה, והיעדרו מקפיא הדם של הספק.

מדינת ישראל הולכת ומתעוותת לכדי איזה משהו שקשה כבר לזהות: גיהנום של תוכניות בישול ותחרויות שירה, פולחן מוות וסנסציות מטמטמות מחשבה ותחושה. בתוך האסון האנושי המתמשך הזה, המחנה הקרוי שמאל בוגד בתפקידו ההיסטורי, בוגד בשליחותו האנושית, וצועד, בלי להטיל ספק ובלי לפקפק, אל גורלו הפאתטי והידוע מראש.