הסדרה החדשה "שנאת מוות" מכה בבטן מהרגע הראשון. בלי שהצופה מוכן, ובלי העטיפה התקשורתית הרגילה, צילומי אלימות משטרתית כלפי ערבים מעוררים פלצות אפילו יותר מהרגיל. זו האלימות המכנית, האוטומטית, של השוטרים הישראלים, בהיתקלם בבני אדם שמסרבים, בגופם, לציית מייד לחוזה המשטרי הבלתי נראה והכל נוכח שבסעיף הראשון שלו מצויין: כוחות הביטחון הם הסדר והחוק, והם הבעלים של המרחב, ומי שלא מציית מייד לסעיף הזה דמו בראשו.
ראינו תמונות כאלה עשרות ומאות פעמים, ובייחוד בשנים האחרונות, שבהן הגבריות המאוימת של הלאומנים והפשיסטים התפתחה לכדי מוטציה מופרעת וששה-אלי-סדיזם מצולם ומתועד לעייפה. אבל כל הראיות האלה לא מחסנות אותנו מפני הרתיעה והחרדה הטבעיות שבני אדם חשים כשבני אדם אחרים כמותם מוכים, מוטחים לריצפה וסופגים מכות אלות ובעיטות בחמת זעם בלתי נשלטת.
מה בערבים (ובמפגינים אחרים מקבוצות מדוכאות אחרות בחברה הישראלית) מעורר בשוטרים הישראלים חמת זעם כזו? מה הופך אותם למוכנים להתפרע כך, בטירוף שהיה מצריך מעצר ואולי אישפוז להסתכלות בכל תרחיש אחר שבו לא היה מדובר בחובש מדים מטעם המשטר, ובאדם שמביע מחאה או התנגדות?
נדמה לי שהסיבה לחמת הזעם הזו היא מה שפורטים היהודים-ישראלים הרבים שמדברים למצלמה ב"שנאת מוות", באופנים ומילים שונות, שהשורה התחתונה שלהן אחת: קיומם של הערבים נסבל כל עוד הם משפילים מבט, מצייתים מייד, לא משמיעים קול, לא נראים במרחב היהודי. הערבים מותרים בקיום, רוצה לומר, כל עוד הם "שם", כלומר הרחק מתשומת הלב ומהעין שלנו.
פרדוקס כזה, כמובן, אינו אפשרי, ולו רק מהטעם שאנחנו, המדינה היהודית, כל הזמן שם, אצלם, סביבם, בתוכם, בשרירותיות, אדנות ושנאה שאף אחד כבר לא טורח להכחיש או לעדן.
אפרטהייד בעפולה
כך עולים ובאים אל מול המצלמה של כחלילי שורת טיפוסים יהודים ישראלים שלא מסוגלים בשום פנים ואופן לראות בערבי אדם במלוא מובן המילה: תלמידה שבוכה כי אמא שלה גילתה שערבים מלמדים בבית הספר שלה ונכנסה להלם גדול מאוד; נציגים פוליטיים מעפולה ומרמלה שמדברים בשפה מובהקת של סגרגציה ואפרטהייד; משפחה מכפר ורדים שהבן הבוגר שלה מדבר ברהיטות והגיון, כביכול, על "שימור התרבות" ועל "שייכות לשרשרת של העם והלאום"; משפחה של מתנחלים שהאישה מחזיקה בה שמלה פלסטינית רקומה כמחווה למשאלת הלב שלה לדו קיום.
קיומם של הערבים נסבל כל עוד הם משפילים מבט, מצייתים מייד, לא משמיעים קול, לא נראים במרחב היהודי
חוסר המודעות של המרואיינים, המתועדת לעילא, מדהים: לא רק שאין בהם שמץ מודעות לקונטקסט ההיסטורי והאסוסיאציה הפוליטית של דיבורי ההפרדה ואיסורי העירבוב האתניים שלהם (בייחוד כשהם באין מפי יהודים): הם אפילו לא יודעים שהתודעה הפוליטית שלהם היא תוצר של חינוך וסביבה, לא תגובה ספונטנית לאירועים.
וזה רגע די מחריד, שבו הצופה מבין שהאנשים האלה, המרואיינים האלה, מדקלמים ברצינות גמורה שורות תעמולה יהודיות-ציוניות כאילו היו אמת מדעית, או אבחנה פרטית ומקורית שלהם.
תודעת מונו
המשותף כמעט לכל המרואיינים הוא הדיכוטומיות המוכרת של הקנאים: אי אפשר לחיות עם ערבים, אסור לערבב יהודים וערבים, זה בלתי אפשרי שנחיה יחד, דו קיום אמיתי מחייב הפרדה. הכל בתודעת מונו: או זה או זה. אין אמצע, אין הגיון, אין מתינות.
והמונו, כמובן, הולך יד ביד עם המונותאיזם: זוהי היהדות ואלה הציוויים האלוהיים. ואכן הנוכחות העצומה של חשיבה דתית ודוברים דתיים בעיצוב חיי התרבות והרוח של מדינת הליכוד הזו מכה גם היא במלוא הכוח ב"שנאת מוות", כשפוליטיקאי דתית אחרי פוליטיקאית דתיה, בכל הדרגים ומכל המקומות, מספרים, בפנים גלויות ובגאווה גלויה עוד יותר, מדוע היהודי הוא למעלה, והערבי למטה, וכך הוא הסדר הנכון של הקוסמוס.
התמונה העולה מ"שנאת מוות" היא של כלוב מחשבתי ומוסרי נורא, שלא התקדם יום אחד מהגטאות של מזרח אירופה או מהמלאח המרוקאי, וממשיך לראות ביהדות צורת קיום נבדלת ולעומתית כלפי העולם כולו, כשערבים הם בסך הכל הקורבן התורן והנוכחי של אותה תפיסת עולם פשיסטית ופרנואידית שהובילה כבר עמים רבים לאסונות וחורבן.
המשותף כמעט לכל המרואיינים הוא הדיכוטומיות המוכרת של הקנאים: אי אפשר לחיות עם ערבים, אסור לערבב יהודים וערבים, זה בלתי אפשרי שנחיה יחד, דו קיום אמיתי מחייב הפרדה
הסדרה החדשה של כחלילי, שלזכותו יצירה דוקו-ישראלית עניפה, על "ערסים ופריחות" המדוברת (שבה השתתף כותב שורות אלה) מביאה את האמת הישראלית המכוערת, האיומה והנוראה אל המסך בלי פילטרים, בלי התנחמדות, בלי ניסיון מלאכותי להביא "תקווה".
התוצאה מדכדכת וקשה ביותר לצפיה. בכל זאת חשוב לצפות ב"שנאת מוות": מראה כזו כבר מזמן לא הוצבה בפני הישראלים.
הסדרה "שנאת מוות" משודרת ב HOT8, שני עד רביעי בשעה 21:00