האקטיביזם החברתי והפוליטי שלי אינו מסתכם בכתיבת הביוגרפיות אלא מגיע גם לבתי הספר. בכל שנה אני משוחחת על הרלוונטיות של הביוגרפיות לאזורנו עם מאות ואפילו אלפי תלמידים ותלמידות. "מה אתם הייתם רוצים לשנות בסביבתכם?" אני שואלת. האצבעות מתרוממות והילדים והילדות מגלים למורותיהם שהם דווקא מאוד רגישים למצבם של הפליטים, ההומלסים, התרנגולות הדחוסות בלולים ואפילו לילדים בעזה – אלא שלרוב לא ניתנת להם הזדמנות לשוחח על נושאים שכאלה.
לפני שאני מתחילה במלאכת הכתיבה אני מנסה להיחשף לכל מה שכתבו, צילמו והקליטו גיבורי הביוגרפיה. למזלי, כולם כתבו אוטוביוגרפיות עבות כרס. אחרי החשיפה הזאת עוזבת הכל ומניחה לחומרים לחלחל בי ולהתערבב עם הישראלי שבי.
במשך ארבע השנים האחרונות צללתי עמוק-עמוק להיסטוריה של דרום אפריקה ולחייו של רוהלילאלה הקטן (שמו המקורי של נלסון) כשלפעמים בשעת הקריאה על שם אני מתבלבלת וחושבת שאני קוראת על כאן – הולנדים (שכינו עצמם בּוּרים ובהמשך אפריקנרים) שמאמינים בכל לב שדרום אפריקה היא ארץ כנען שלהם, הארץ המובטחת שלרוע מזלם מלאה בילידים שאותם חייבים לדכא, לנצל ולהרוג אם לא ירכינו ראש בפניהם. חלוצים אירופאים אלו – מיעוט לבן שפעל מתוך חרדה קולקטיבית שילידי המקום יזרקו אותו לים – מכוננים מנגנוני שליטה כה דומים לשלנו: מחסומים, אישורי מעבר, מעצרים מנהליים, הרחקה ממקום מגוריך ועוד ועוד.
איורים של נוני סגל מתוך הבויוגרפיה לילדים על נלסון מנדלה מאת תמר ורטה- זהבי
וכך אני כותבת, במצב תודעתי מפוצל שבו חצי מתודעתי שקוע בסיפור הסוחף של הגיבור באפריקה (או הודו, פקיסטאן או ארצות הברית) והחצי הגדול של תודעתי מנסה לזרוע בספר זרעים חרישיים של רלוונטיות למציאות המקומית עם רצון לשנותה.
אחד האתגרים הוא לנסות לגרום לקוראים להזדהות עם הגיבור שלי מהעמודים הראשונים של הספר ולכן כתיבה מגרה על תקופת הילדות היא קריטית. כאן נוצרים הקליק, החיבור, האמפתיה, כאן צריכה לעלות השאלה "מה אני הייתי עושה במקומו אילו הייתי שם?" באוטוביוגרפיה שלו מנדלה כתב עם המון נוסטלגיה על ילדותו בכפר הקטן, ועל נעוריו בכפרו הגדול של הצ'יף של שבט הטמבו שאימץ את מנדלה לבן לאחר שהתייתם מאביו. וכשקראתי בזיכרונותיו חיפשתי את משחקי הילדים האופייניים, את היריבויות בין הילדים, את האהבות החשאיות וכו', דמיינתי אותם, ניסיתי להראות את ניצני המנהיגות שבצבצו בו כבר בגיל חמש. הפרק הראשון של הספר מוקדש לקרב מקלות שבו יריבו של רוהלילאלה הקטן גדול ממנו וחזק ממנו. ולא די בכך שיחסי הכוחות הם לרעת גיבורנו, אביו יושב מתחת לעץ וצופה בקרב. רוהלילאלה הקטן אינו יכול לבייש את אביו, הוא מטכסס טכסיסי חלשים ולבסוף זוכה בקרב. זו סצינה מדומיינת שבסופה מצותת רוהלילאלה הקטן לשיחה מכוננת בין הוריו: "הבן שלנו נולד להיות מנהיג!" כך אמר אבא של נלסון מנדלה לאמו בשעת לילה. "ראיתי אותו משחק בקרב מקלות. הוא נלחם מול ילד גדול וחזק ממנו ובעזרת טכסיסים ניצח אותו. כשניצח את היריב, הוא הושיט לו יד ועזר לו לקום. את מבינה? הוא התגבר על היריב שלו אבל לא פגע בכבודו. הוא הבין שאסור להשפיל את המפסיד. כך מתנהג מנהיג אמיתי! מחר אתן לו להוציא את העדר למרעה. הוא רק בן חמש אבל אני סומך עליו לגמרי".
בקטע הזה טמנתי את האפיונים המנהיגותיים של נלסון מנדלה הבוגר שנהג לדבר בכבוד ובשליטה עצמית אל גזעני האפרטהייד, שאף להידברות אתם, ומעולם לא הטיף לשנוא אותם. אפיונים אלו הובילו אותו, כשהשתחרר מהכלא, לחלוק את השלטון עם מנהיגי האפרטהייד ולהקים את ועדות האמת והפיוס – רעיון מעורר השראה לפתרון הסכסוך בינינו לבין שכנינו – הלא כן?
אני בטוחה שבשיחותי העתידיות עם התלמידות והתלמידים נגיע לשיחה על "אמת ופיוס" באזורנו ועל דרכים יצירתיות לחיים משותפים עם שכנינו. שכן קשה להתעלם מקווי הדמיון בין כאן לשם. וזה מה שנפלא בכתיבת הביוגרפיות – הגיבורים והגיבורות ממשיכים לעורר השראה עצומה גם אחרי שהם מתים.
נלסון מנדלה, גיל 24
