"אני אגיד לך את האמת – אני רציתי עוד ילד, רציתי בן", אומרת ויקה קרפל, תושבת שכונת מישור הגפן באופקים, אם לשתי בנות קטנות, ובפעם הראשונה קולה נשבר. "אבל אחרי כל מה שקרה לנו כאן, כשאני כל יום שומעת בחדשות 'הותר לפרסום' 'הותר לפרסום', ספק גדול שארצה להביא בן לעולם הזה. או בכלל עוד ילד".
רק ברכב, בחזרה לביתה החדש בנתיבות, נשברת גם חברתה טלי קוזלוב. "הכעס הגדול שלי הוא על עצמי", היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות, "לא על הממשלה אפילו, לא על ההפקרה. על עצמי. הילדים שלי, הם לא באו בקלות. שניהם אחרי הרבה טיפולים. אלה ילדים שאת צריכה לשמור עליהם, ילדים שכל כך קשה היה להביא לעולם. אני לא הצלחתי לשמור עליהם, ומזה אני לא מצליחה להתאושש".
את קרפל וקוזלוב, תושבות השכונה שהותקפה על ידי מחבלים בבוקר ה-7 באוקטובר ונרצחו בה 52 איש, פגשנו בשבוע הראשון לאחר הטבח. שתיהן היו במצב נפשי קשה, בבית המלון באילת, בהפוגה הקצרה אליה נשלחו אז תושבי אופקים. אחרי שבוע ליוינו אותן בחזרה בעל כורחן אל העיר, שכתמי הדם אפילו לא יבשו בה. בביקור בשכונה השבוע, עם קרפל שחזרה אל הבית שבו הסתתרה עם בנותיה וממשיכה לגור בו, ועם קוזלוב שנמלטה לדירה חדשה בנתיבות ובקושי נושמת לאורך הביקור, מתגלה מציאות כמעט דמיונית.
השכונה היא אתר הנצחה, בערך אחד מכל שלושה בתים נטוש. הבתים הריקים הם אלה שבהם נרצחו אנשים, ושלטים גדולים עם שמותיהם וצילומים שלהם מתארים מה קרה שם. גם ביתה של רחל אדרי, תושבת השכונה שהוחזקה בת ערובה עם בעלה והסיחה את דעתם של המחבלים, עומד ריק. על קירות חלק מהבתים גרפיטי אדירי ממדים, לא מותאמים לחזרה לחיים. מיגוניות שפזורות על הכביש מזכירות מה קרה למי שניסה להתחבא מחוץ לבתים נטולי הממ"ד. "מיגוניות המוות", מפטירה קרפל.
"סליחה, זה המונית שלכם?" מגיע שכן מוטרד לברר למה עומדת מונית בקצה הרחוב, ונרגע רק כשהוא מגלה שהיא שייכת לצוות צילום שמסתובב בחצר של אדרי. "אני מצטער, אבל אנחנו חושדים עכשיו בכל אחד".
כשהיא מגיעה לרחוב הגורן, קרפל רועדת. "פה נרצחו יורי ורוזה", היא מצביעה, "תמיד היו מסתובבים בשכונה עם מקל. פה גר אחד שלא הבין את גודל העניין, ישב בגינה ועישן, קיבל ירייה. אשתו שגם לא הבינה יצאה לרחוב ראתה אותו ככה, צעקה 'תזמינו אמבולנס', ירו גם בה.
"פה גרו שני פרופסורים, נכנסו להם הביתה וירו בהם, תראי החלונות עדיין מנופצים. אנשים משאירים פה הכל פתוח, זו השכונה שגדלתי בה. עכשיו כולם מגביהים את הגדרות, עושים אותן אטומות, הנה שכן שסגר את עצמו לגמרי. אני שמתי במטבח חלונות כאלה כהים, שרואים מבפנים מה קורה בחוץ, ומבחוץ אי אפשר יהיה לראות אותנו".
"למה לא מגיע לנו?"
באוקטובר סיפרה לנו ויקה קרפל על שעבר על משפחתה ב-7 באוקטובר. "רצנו פנימה, השארתי את דלת הכניסה לגינה פתוחה. אנחנו בשיפוצים אז כל הבית מפורק, אין מקלחת אין מים אין כלום. המזל שלנו ששמנו קיר גבס, וזה כביכול החדר הפנימי שלי. מאחוריו ישבנו. ככה היינו 7 או 8 שעות. הילדה עשתה פיפי על עצמה שלוש פעמים ולא יכולתי אפילו לקום להחליף לה. היתה מכולה בחוץ והם כנראה חשבו שאין אף אחד.
"יצאנו רק ביום ראשון בבוקר. כל הלילה היינו בבית, ישנו על הרצפה, פחדתי לפתוח חלון. אמרתי לבעלי לא לפתוח גם אחרי שנגמרו היריות. שמונה שעות הן שתקו – בחיים לא האמנתי שילדות שלי יכולות לשתוק ככה. כשהלכנו לאוטו הילדה ראתה מחבל מת מול הבית זרוק. הסברתי לה שזה בנאדם רע והרגו אותו אנשים טובים".
קרפל וקוזלוב מקבלות פעם בשבוע טיפול נפשי במרכזי החוסן, ומספרות שהילדים שטופלו מצליחים לשמחתן להתאושש. הן, לעומת זאת, רחוקות מאוד מהתאוששות, והטראומה חיה בימים ובלילות. האזעקות פה ושם, יחד עם קולות ההפצצות הבלתי פוסקות על עזה, שנשמעים חזקים במיוחד בנתיבות, מחמירים את המצב.
"אני עם חרדות בלתי פוסקות", מתארת קרפל, "הטורדנות היא כל הזמן, לא בא והולך. יורד הערב, זהו זה הסוף. פחדים רעידות, בוכה בלי סיבה. את כל הזמן בפחד בשכונה, כל היום סוגרת את הדלת. באזעקה האחרונה שתפסה אותנו, יאאאא זה היה מפחיד. אני הייתי בטוחה שלא אצא יותר למיגונית לעולם, אבל הילדה נכנסה לפאניקה, היא צעקה 'אמא תפתחי את הדלת' ואני לא הצלחתי להכניס את המפתח כי הידיים שלי רעדו".
המטפלת המליצה לקרפל על תור לפסיכיאטר, לבדוק קבלת כדורים על בסיס יומיומי לחרדה, ובתור התחלה לאפשר כמה שעות שינה. התור הכי קרוב הוא בפברואר. "טראומה היא טראומה", אומרת קרפל, "הפחד הגדול שלי זה שזה יהפוך לפוסט טראומה ואז הטיפול יותר בעייתי. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לטפל בזה עכשיו ולא אחרי המלחמה. אני לא רוצה להיות פוסט טראומטית. יש לי חברה פוסט טראומטית, היא גמורה, אין אותה בחיים. לא בא לי להיות ככה".
ויקה קרפל: "לקח לי זמן להבין שאני צריכה לטפל בזה עכשיו ולא אחרי המלחמה. אני לא רוצה להיות פוסט טראומטית"
השבר הוא רב מימדי, גדול עוד יותר מהטראומה של היום ההוא. בעלה של קרפל נמצא במילואים מאז היום שאחרי הטבח, נהג אמבולנס בבסיסים שעל גבול עזה. לאחר שפונו להפוגה קצרה בלבד ונשלחו חזרה לביתם, ולדבריה הם אינם מקבלים כל סיוע: "אני חושבת שהופקרנו ברמה הכי קשה שיש. זה שנותנים לנו כביכול סיוע פסיכולוגי, שום דבר שיתנו לך כספית זה לא משהו שירפא אותך מהתחושה של ההפקרה, מהפגיעה הנפשית. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה, באמת. מה שהלך פה באותו יום שבת היה ביזיון ואני לא יודעת איך דבר כזה מלכתחילה יכול לקרות.
"אני שומעת את כל התחקירים על התצפיתניות שהתריעו ומידע מודיעיני שהיה קצינים בכירים בצה"ל מדברים ככה לתצפיתניות. אני הייתי תצפיתנית בצבא, על גבול ירדן מצרים, אני יודעת מה זה להיות תצפיתנית, כמה העבודה הזו קשה ומאתגרת במיוחד באזור עזה שכל מה שקורה שם – איך אתם שנותנים תפקיד הזה לבחורות הצעירות האלה ואומרים להן אתן העיניים של המדינה ולא מקשיבים להן? הרי הן התריעו. כל האימונים קרו מול העיניים שלהן".
אני מקריאה לה את החלטת הממשלה, שלפיה אופקים לא נכללת גם בתכנית השיקום של היישובים שרחוקים עד 7 ק"מ מהגבול עם עזה. "כרגיל אנחנו תמיד מאחורה", היא אומרת, "קודם כל הפינוי – למה לא מגיע לנו? למה לא פינו פה את השכונה? אני קמתי ועזבתי, למה לא מגיע לי החזר על הדבר הזה?"
ניסית להגיש בקשה?
"למי? יש עם מי לדבר? לא".
בקצה הסמטה לידה מקימים כעת מרכז חוסן. בהתחלה זה הרתיע אותה, אבל דעתה השתנתה. "זה יחבר את השכונה ביחד", היא אומרת, "הם חושבים איך להנציח את מי שנפל פה, ולא ככה כשהכל תלוי לך מול החלונות. אני שוטפת כלים, אריאל ביליה מול הפנים שלי ומשה אוחיון זכרונם לברכה. ואני מודה להם בכל רגע שהם קמו ויצאו מהבית, כי אם לא מה היה קורה. ומה היה קורה בלי רחל שהחזיקה חמש גורילות בתוך הבית שלה.
אבל את כל הזמן חיה בתוך הדבר הזה. זה לא נותן לך לשחרר. גם הטיילת שיש פה – אנשים לא מהשכונה מגיעים, מסתכלים, שישי שבת אנשים באים, אין פה מנוח. את מרגישה שאנשים מסתכלים בשוק, איך את חיה פה. מרגישה כמו מצורעת לפעמים".
חולמת על מחבלים
טלי קוזלוב סיפרה לנו באוקטובר את שעבר על משפחתה ב-7 באוקטובר. כך היא אמרה: "בשבת היינו בבית, התחילו אזעקות, יצאנו לבלוק, זה נרגע ובעלי ואני יצאנו לשתות קפה ולהכין אוכל לתינוק, בן עשרה חודשים. ישבנו בחצר שלנו כששמעתי ברקסים של טנדרים נעצרים, צעקות בערבית, ומתחילות יריות. מהר סגרנו את הגינה, לקחתי את הילדים לחדר, בעלי הלך לכניסה לסגור את הדלת, אבל התחילו יריות. ירו לי בשכנה כנראה, לא ראינו.
"תפסתי את הקטן, הוא את הגדול, התקפלנו כולנו ביחד מתחת למיטות ולא זזנו. ירו לנו בדלת, המחבלים ניסו לפתוח אותה. ירו והמשיכו הלאה. בעלי התקשר למשטרה ולא ענו, התקשר למד"א אמרו לו שאין להם מה לעשות עם המידע הזה ושיתקשר 100. קסאם נפל לא רחוק מאיתנו. לא פתחנו את הדלת ולא הצצנו בחלונות, נכנסתי למצב של חרדה, שעתיים לא ידענו מה קורה בכלל בעולם. אמרתי לו, זהו אנחנו הולכים לעולם הבא. היינו מתחת למיטות עד שבע בערב".
איך מחזיקים ככה תינוק?
"אני נותנת לו חטיפי תינוקות, מרדימה על הידיים, בקבוק, ענבים או פרי אחר, צעצוע, טלפון, מנסה איכשהו להעסיק, גם שלא ישמעו אותו. לא התקשרתי לאף אחד כי פחדתי מכל רעש קטן שלא ישמעו אותי, רק בווטסאפים ראינו. הילד בן הארבע יותר ויותר בחרדה, אני יחד איתו, לא יכולתי לתפקד, איכשהו רק עם הקטן. להחליף טיטול ולהרדים אותו, שכמה שיותר ישן בשעות האלה".
קוזלוב חזרה לעבודתה בחברת אבטחה מקומית ולכאורה היא מתפקדת במאה אחוז. "אבל השינה שלי", היא אומרת, "אני חולמת על מחבלים, עוצמת עיניים ואומרת 'הנה יפרצו הביתה, הנה ירצחו אותנו', זה כל לילה. בהתחלה כשרק באנו לכאן, היינו יוצאים מהבית, הייתי מפחדת. ישר אומרת איך נתגונן מהם, אם יבוא אופנוע, אם זה מחבל, מה תעשי? איך תשמרי על הילדים?
"אופנועים זה מכה", מסכימה קרפל, "זה פחד אלוהים מאז ה-7/10. אופנוע וטנדר. שמו עליהם דגלי ישראל, אבל זה לא עוזר".
"בהתחלה בעלי רצה להישאר בבית", מספרת קוזלוב, "כל אזעקה היינו מוציאים את התינוק מהלול ומתחבאים. אני לא יכולה ככה. כשהערב מגיע – כל ציוץ קטן בעלי קם בודק הכל, הולך עם מסור של עצים בבית, עם סכין, ואני בחדר עם הילדים בפחד ולהיות בשקט. אי אפשר להמשיך ככה, הילד לא רוצה להיות שם, אומר שיש אנשים רעים. יצאנו לערבה ואז לאילת ובסוף חזרנו.
"ושוב מהתחלה – איך שמחשיך אנחנו עם הלב דופק, הבן שלי לא יוצא לגינה ולא נותן גם לנו, מדליק אורות בכל הבית. אמרתי לבעלי אי אפשר להיות פה, כל ערב אתה עושה סריקות, כל רעש קטן בודק. חיפשנו באופקים בשכונה אחרת, אבל אין דירות שכירות במחירים נורמליים עם ממ"ד. אני לא מוכנה עוד פעם קרקע ולא בלי ממ"ד. לא מוכנה ללכת לבלוק עם מקלט כמו שהיה שם.
"חיפשנו בנתיבות ומצאנו בכלום כסף 5 חדרים עם ממ"ד ומרפסת. אני כל החיים רציתי גינת גן, לא לגור בקומות, על זה לא הייתי מתפשרת. היום? רק למעלה. תני לי בניין עם קוד וזהו, קומה חמישית. עד שיגיעו אליך, את יחסית מוגנת".
בנתיבות הצליחה בפעם הראשונה מאז אותה שבת להכין אוכל לילדים. "באופקים הייתי יושבת על הספה, לא מצליחה לתפקד, לא כביסות, לא לבשל להם, כלום. ישבתי בסלון וכלום. בעלי תפקד איתם, כי אין ברירה. יום אחד באו אלי ממרכז חוסן הביתה ואמרו לי – מה שאת משדרת לילד ככה הוא יהיה. מאז, את המילים שהיא החדירה לי לקחתי לתשומת ליבי, אני לא מראה לידו פחד, רק ביטחון, והתחלתי טיפולים. זה עוזר מאוד, מאוד. היחס שלי לילדים השתנה, אני יותר איתם, מחייכת.
"בחודשיים שאחרי האסון לא הייתי מחייכת, לא משחקת איתם, לא חיבוק. אמרתי 'אני לא יכולה לתת להם מה שהם צריכים', כעסתי שלא יכולתי לתת להם ביטחון באותו יום, למה הבאתי אותם לעולם שיעברו דברים כאלה? זה הרחיק אותי מהם. את יודעת מה זה להתרחק מהילדים שלך, שאת לא מתפקדת כאמא?
"הפסיכולוג אמר לי שנתנו להם הכי הרבה ביטחון שיכולים. שעשינו איתם עבודה טובה ורואים את זה. זה אמנם הצריך אותנו לעבור עיר, אבל אני מקווה שאנחנו מתחילים עכשיו הכל מחדש. נתיבות היא עיר מבורכת, יש פה השגחה מלמעלה. אני מתגעגעת לאופקים, אבל אני נושמת רק כשאני יוצאת ממנה".