ברגע הראשון, הקיר המקושקש שליווה את ירידתי למקלט זר ופלורסנטי במרכז תל אביב נראה כמו תפאורה רגילה – ערבוביית צבעים מקושקשים מסביב לערימת כיסאות פלסטיק ואוויר דחוס. חוויה שגרתית בבלגן השגרתי שמזמן אותנו לעיתים למקלטים זרים כשהאזעקה תופסת בכביש, אצל חבר או בדרך לפגישה. מתוך הרגל אנחנו עוקבים אחרי נחיל האנשים, לאן שהוא הולך, או אם יש מזל אז לעבר שכן שצועק "בואו, יש כאן מרחב מוגן". אבל במקלט העגמומי הזה, ברחוב מנומנם, ערבוביית הצבעים על הקיר, פתאום הבנתי, הרכיבה תמונה מרהיבה ומעוותת של כל האזעקות שנשמעו בו מאז אוקטובר 2023.

"החלטנו לרשום את כל האזעקות, כמעט מ׳השביעי׳", מסבירה אלונה שהתגוררה בבניין עד לאחרונה, בעודה מצביעה על רישום דהוי בטוש שחור במעלה הקיר עם הכיתוב ״10/10/23״. "זה היה שוק כל־כך גדול והיו כל־כך הרבה אזעקות אחת אחרי השניה, שהרגשנו שזה הולך לקחת הרבה זמן", היא נזכרת. המשקוף במקלט של הבניין התמלא מאז תאריכים ושעות. יש מרווח קטן בין ה-20 בנובמבר ל-2 בדצמבר של 2023 בשעה 22:00 שם חלה הפסקת האש הראשונה שכונתה מבצע ״דלתות שמיים״ במסגרתה שוחררו 109 חטופים – עד האזעקה האחרונה שסימנה את הפסקת האש השנייה ב״חרבות ברזל״ ב-18/1/25 שספרותיו על קיר המקלט מעוותות ונראה כאילו הן נוזלות אל הרצפה. למחרת שוחררו החטופות רומי גונן, אמילי תהילה דמארי ודורון שטיינברכר.

מה שאנחנו עוברים

"כשהמלחמה התחילה מחדש לא רציתי שנתחיל לכתוב בחלק העליון של הקיר כי לא רציתי שיהיו עוד הרבה אזעקות. כמו אמונה תפלה שאני מקווה שזה לא יתמלא כל כך הרבה", מוסיפה אלונה. אבל הפסקת האש נשברה ועל הקיר ממול אלונה המשיכה לכתוב תאריכים ושעות לאורך שנתיים וחצי האחרונות – את הירי למרכז שהחל יום אחרי חיסול נסראללה במבצע ״סדר חדש״ מציינות הספרות הכחולות עם התאריך 28/9/24; ואת "מלחמת איראן הראשונה" מציינות ספרות כתומות וכבר כמעט בלתי נראות 13/6/25. ויש גם חיים רגילים – "חתונה" נכתב כשאזעקות הפרו את חופתו של אחד השכנים שנערכה בשעה 21:15 בתאריך 19/5/25 או "לא העירו את אלונה" ליד 2/6/25, ביום שבו המשיכה לישון למרות האזעקות של הבוקר וגם "התרעה מראש" ב-12/6/25 כשהופעלו לראשונה התרעות אזהרה מקדימות בראשיתו של מבצע ״עם כלביא״.

״בבניין החדש שאלנו אם אפשר להמשיך את המסורת, אבל פתאום אמרו לנו 'למה לא על נייר?' עד אז זה היה משהו שעשינו מתוך אינטואיציה, אבל פתאום קלטתי שיש פה חוויה ספציפית של כתיבה ושל הצטברות. האם זה ללכלך את הקיר? או האם זה תיעוד? זה לא רק אישי, אנחנו עוברים משהו יחד בדבר הזה"

"זאת היתה יוזמה של אמא שלי להתחיל לכתוב״, מספרת אלונה. ״אני זאת שבפועל כתבה כי אני גבוהה, אז זה היה התפקיד שלי באזעקות. זה נתן איזשהו סדר. להנציח את מה שאנחנו עוברים כי זה לא פשוט. זה מוציא אותך מהרצף של החיים. היה לי חשוב לדעת שהייתה אזעקה בשעה הזאת, שהיא שעה ספציפית". אמא של אלונה, ענת, מסבירה: "בדיעבד הבנתי שזה עיבוד נפשי. בלי להבין, יצרנו תהליך שפשוט מנכיח את מה שקורה".

״כשאני מסתכלת על הקיר אני נזכרת בכל מני רגעים", מספרת אלונה ומוסיפה: "למשל כשהתחילה המלחמה עם איראן זה היה מפחיד מאוד ועכשיו אנחנו באיראן השניה וזה כאילו כלום. זה מראה כמה אנחנו משתנים בתוך המקום הזה, הדברים השתנו מאזעקה לאזעקה. יש בזה משהו חיובי, הזמן שבילינו עם השכנים למשל. אני נזכרת כששיחקנו פה משחקי קופסה, מתי הייתי יותר לחוצה, מתי מישהו אחר היה יותר לחוץ ואני הייתי צריכה להרגיע".  

לא על נייר

עם הזמן, השכנים הצטרפו ליוזמה של אלונה ושל ענת וכשהן עברו לדירה חדשה בבניין אחר, הם אף לקחו על עצמם את האחריות להמשיך ביוזמה. ״עברנו מפה לפני שלושה חודשים והשארנו מאחור את המקלט עם הרשימה, אבל דאגנו שימשיכו את זה בלעדינו. הוועד של הבניין תמך", מספרת אלונה.

"היה ממש קשה לוותר על זה״, מוסיפה ענת, ״בבניין החדש שאלנו אם אפשר להמשיך את המסורת, אבל פתאום אמרו לנו 'למה לא על נייר?' עד אז זה היה משהו שעשינו מתוך אינטואיציה, אבל פתאום קלטתי שיש פה חוויה ספציפית של כתיבה ושל הצטברות. דווקא ההתנגדות במקלט החדש גרמה לי להבין למה זה חשוב לי. האם זה ללכלך את הקיר? או האם זה תיעוד? זה לא רק אישי, אנחנו עוברים משהו יחד בדבר הזה".

״לכל אזעקה יש סיפור. איפה נקטעת? מה היה? מה קרה? איך אתה חוזר אחרי זה? זה קוטע את ההוויה נפשית״. הכתיבה על קירות המקלט, מסבירות ענת ואלונה, היא גירסה מבוגרת לציורי הקיר של הילדים, שמעטרים גם הם את קירות המקלט

"אחרי שהן עברו אמרתי לעצמי שאי אפשר להשאיר דבר כזה יפה תלוי באוויר", מספרת גיתה, השכנה שקיבלה על עצמה את המחויבות עם עזיבתן של אלונה וענת. "אני מאוד שמחתי להמשיך את הפרויקט הזה, זה נראה לי תיעוד מעולה לשכנים לראות את מה שקורה, מה שקרה, איפה היינו וכמה מצבנו עגום. אני מתעבת אימון גופני אבל אין ברירה וצריך לרדת למקלט – אימון בוקר, צהריים, ערב, לילה. זה העלה את הכושר שלי בצורה דרמטית". 

חריטה שנשארה על הקיר

עם הזמן, גיתה מספרת, כתיבת ההתרעות הפכה למשחק של ילדי הבניין: "השרביט עבר לילדים, הם התלבשו על זה. הם עושים יופי של עבודה והם כל כך נהנים מזה. לפעמים הם רצים למקלט מהר מהר כדי להגיע לפניי כי הם מפחדים שאכתוב את התאריך לפניהם״. 

״אנחנו פה במעין במערה כזאת, זה מרגיש כמו לחרוט את זה, לתעד משהו בתוך המקום שאנחנו מפחדים בו, מתמודדים בו ומביאים אליו שוקולד לאכול אכילה רגשית״, מספרת אלונה. לענת, הריטואל הזכיר את טיול השואה שעשו בליטא: "מכל הטיול הזה אני הכי זוכרת את החריטה של שמות על קירות, מישהו שכותב מכתב אהבה קטן – זיכרון מאנשים שאחר כך נספו. משהו בחריטה הזאת שנשארה על הקיר היה מאוד עוצמתי כי פתאום רואים בני אדם עם סיפורים, עם אהבות, עם כאב. בלא מודע, זה דומה. ביום-יום אנחנו בבתי קפה בתל אביב אבל עוברת עלינו תקופה של מלחמה מאוד מאוד קשה", היא מסבירה ומוסיפה: ״לכל אזעקה יש סיפור. איפה נקטעת? מה היה? מה קרה? איך אתה חוזר אחרי זה? זה קוטע את ההוויה נפשית״. הכתיבה על קירות המקלט, מסבירות ענת ואלונה, היא גירסה מבוגרת לציורי הקיר של הילדים, שמעטרים גם הם את קירות המקלט. 

"הבית מעל יכול ליפול אבל זה ישאר, אולי״, אומרת אלונה ומוסיפה: ״רק מעניין מתי נכתוב את האזעקה האחרונה".