בירושלים, עיר הבירה של ישראל, אין אווירת מלחמה. שני טילים נפלו בשטחה, אבל הירושלמים שומרים על שאננות למשמע קולות הדף הפיצוצים שמרחפים מעליהם. האזעקות לא מכניסות אותם לסטרס. הם לא חיים בפחד. המאמינים שבהם מעדיפים לתלות את מבטחם באלוהים. החילונים דבקים בסברה שהאיראנים לא יעזו לירות אל עבר מסגד אל־אקצא. כך או אחרת, לאלו המחפשים עיר מקלט, ירושלים היא אפשרות לא רעה בכלל. במרחק של שעה מתל אביב מתקיים עולם אחר.
מאז פרצה מלחמת איראן השנייה, נשמעו בירושלים 32 אזעקות, כמעט שליש ממספר האזעקות שנשמעו בתל אביב. בסבב הקודם היו בסך הכל שמונה, לעומת 31 בתל אביב. ותיקי העיר מספרים כי מאז מלחמת ששת הימים, העיר נהנית מחסינות טילים, אבל "איראן זה אחרת". הפעם הם לא לוקחים סיכון ויורדים למקלט, אבל בנינוחות.
אחת מיושבות המקלט סיפרה שבפגיעת טיל בעיר נפצע קשה דווקא מי שציית לכללים. "אנחנו חיים בניסים", קבעה תוך שהיא מפנה מבטה מעלה. רולטה רוסית היא הגדרה נכונה יותר בעיני.
בשבת שבה הכל התחיל ברחנו לחמתי בירושלים. באזעקות אנחנו יורדים למקלט בבניין שנבנה בשנות ה-70. רוב השכנים חרדים־אנגלוסקסים עם הרבה ילדים קטנים שמקלילים את האווירה. הם נכנסים ויוצאים מהמקלט בלי לסגור את הדלת ולא שולטים בהנחיות המיגון. בפורים הם ירדו למקלט מחופשים, גם המבוגרים. אחד מהם התחפש לאסיר אמריקאי. אחר התחפש לחזרזיר מפוּ הדב, וריח האלכוהול שנידף ממנו בשעת צהריים מוקדמת ניכר למרחקים. מלחמה או לא, החרדים עוברים את המלחמה כרגיל.
-
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90 -
פעמים פגעו חלקי מיירטים בירושלים, באחת מהן נפצעו שבעה בני אדם | צילום: נתנאל שמולביץ׳ -
מליאת הכנסת במרחב המוגן, התבליט מוקרן על מסך |צילום: יונתן סינדל, פלאש 90 -
רחבת הכותל ריקה מאדם ביום הראשון למלחמה | צילום: יונתן סינדל פלאש 90 -
תפילות הרמדאן במסגד אל־אקצא, יממה לפני המתקפה הישראלית באיראן
״חיים בניסים״
במקלט אחר, במורד הרחוב שאליו נקלענו אחרי ביקור חפוז בגינת משחקים, הקפידו יותר על הכללים. טיל שנפל לילה קודם לכן בשכונה החרדית הסמוכה, רמת שלמה, גרם לפציעה של שבעה אנשים והיה נושא השיחה המרכזי. אחת מיושבות המקלט סיפרה שנפצע קשה דווקא מי שציית לכללים. "אנחנו חיים בניסים", היא תיארה את המציאות העקומה של חיינו תוך שהיא מפנה את מבטה מעלה. רולטה רוסית היא הגדרה נכונה יותר בעיני.
בכלל, ניסים הם תמה חוזרת בסיפורים של ירושלמים. באחת האזעקות התארח במקלט שלנו האחראי על המיגון במשרד הבינוי והשיכון. הוא סייר בגבעה הצרפתית כשנשמעה אזעקה וקפץ אלינו לתפוס מחסה. בעוד אני עטה על ההזדמנות שיסביר לנוכחים את החשיבות המכרעת של סגירת דלת המקלט, הוא מבקש לשתף ב"נס" שאירע בבית שמש. הסתבר שרגע לפני האסון, אחת המשפחות בבניין שנפגע דילגה לבית השכנים הצמוד שבו יש ממ"ד תקני, במקום לטפס למקלט שנפגע, מהלך שהציל את חייהם. כשאב המשפחה חזר לאסוף מביתו שברי זכרונות, הוא מצא את הטלית שלו בין ההריסות. למרות הסיפור המרגש, התעקשתי שיסביר איך אירע האסון. "המקלט היה תקני לחלוטין", הוא הבהיר מיד. גם דלת המקלט הייתה סגורה כנדרש, "אבל שום דבר לא יכול להגן עליך כשטיל של 500 קילו נופל עליך", סיכם.
אחרי סוף שבוע שקט בבירה והקלה בהנחיות פיקוד העורף, ביום ראשון השבוע קפצנו לקניון מלחה. מיד כשהגענו הודיע כרוז כי תפילת מנחה מתקיימת בקומה התחתונה, והזמין את המעוניינים להצטרף. חצי שעה לאחר מכן התקבלה התרעה מקדימה על טיל מאיראן שצפוי להגיע אך הכרוז שתק. במתחם המזון המהיר הסועדים המשיכו לאכול את הבורגראנץ' הכשר שלהם. כששאלתי מקומיים איפה המרחב המוגן הסמוך, לא היתה להם תשובה. הם גם לא היו סקרנים לברר. שוויון נפש מוחלט.
מראית עין של שגרה
אותות המלחמה ניכרים ברכבת הקלה. בימים כתיקונם, הקרונות מלאים עד אפס מקום. הפעם היה מקום לשבת. בקפה ״הוועד״ שבשכונת בית הכרם מצאתי צעירים עם לפטופים, ילדים קטנים רוכבים על אופניים ואישה קשישה שותה קפה עם המטפלת שלה. מראית עין של שגרה.
הרע ביותר כבר כאן, גם בירושלים. הוא רק צונן ומאופק יותר.
בדרך חזרה לתחנת הרכבת התקבלה התרעה מקדימה לקראת אזעקה. בסופרמרקט של המרכז המסחרי בכיכר דניה הפנו אותי לחניון. הקופאיות המשיכו לעבוד כרגיל וגם העוברים והשבים המשיכו בדרכם. היינו בחניון בסך הכל ארבעה, ביניהם זוג מבוגרים שבדיוק חנה באזור, ועוד אישה פחות או יותר בגילי. כששאלתי איפה כולם היא הסבירה לי את מה שידעתי, שפעמים רבות ההתרעות לא מתממשות לכדי אזעקות.
נראה שהמלחמה עוברת מעל ראשה של ירושלים ועדיין קשה לי למצוא בה נחמה. בסופרים כאן אפשר למצוא רק שוקולדים כשרים לפסח. אין לי את המזג הירושלמי המנותק שבטוח שיהיה בסדר. הרע ביותר כבר כאן, גם בירושלים. הוא רק צונן ומאופק יותר.
