״אנחנו הולכים ומאבדים חיילים ואזרחים כמעט מדי יום, וסימן השאלה על קיומה של מדינת ישראל הוא כל כך גדול, שזה לב התופת״, איל אשל חי מאז ה-7 באוקטובר את אותו בוקר נורא בו איבד את בתו רוני בטבח במוצב נחל עוז. במשך 34 ימים הוא לא ידע מה עלה בגורלה. שלושה ימים לפני אותו בוקר רוני עוד הספיקה לומר לאשל שהיא מפחדת, ״הם יודעים עלינו הכל״. ב-8 באוקטובר הוא ובת זוגו, שרון, עדיין התרוצצו בבתי החולים, עוברים על מאות צילומים של חללים ופצועים שטרם זוהו על ידי משפחות נעדרים. חודש לאחר מכן, לאחר שעבר בכל אולפן בארץ ובעולם, הגיעו קציני הנפגעים לבית משפחת אשל עם הבשורה שרוני נפלה ב-7 באוקטובר בקרב על המוצב.

שלוש שנים של מלחמה בתוך מלחמה, שהחלו בשיאה של המלחמה שהכריזה הממשלה על אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל ומיליונים יצאו למאבק אזרחי ברחובות, חשפו את ראשי האופוזיציה במערומיהם. לפיד הבהיר ביום הראשון למתקפה כי ״אין קואליציה ואופוזיציה, יש רק עם אחד וצה"ל אחד שכולנו מאחוריו״

כשהוא נשאל על הסבב השני של הלחימה באיראן הוא לא מתרגש, בלשון המעטה. ״מההצלחה בלב טהרן אני לא מתלהב. זה הרבה יותר עמוק ואכזרי ממה שזה נראה״, הוא אומר. ״הרצון של המדינות הערביות להשמיד את ישראל קיים כבר שנים, וישראל לא התכוננה או נערכה לזה. המדיניות הייתה הכלה, השתקה וקנייה בכסף, ולכן אין מה לחגוג פה כשאנשים נהרגים ונפצעים, וחיילי צה״ל מאבדים את חייהם בשביל שראש הממשלה יעמוד במסיבת עיתונאים ויגיד ׳פגענו בזה׳ ׳פגענו בהוא׳. אז לא, אני לא מחבק אף אחד מהדרג המדיני, פשוט כי הם מזמן כבר לא היו צריכים להיות כאן״.

שלוש שנים של מלחמה בתוך מלחמה, שהחלו בשיאה של המלחמה שהכריזה הממשלה על אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל ומיליונים יצאו למאבק אזרחי ברחובות, חשפו את ראשי האופוזיציה במערומיהם. לפיד הבהיר ביום הראשון למתקפה כי ״אין קואליציה ואופוזיציה, יש רק עם אחד וצה"ל אחד שכולנו מאחוריו״. יאיר גולן כתב על ״הסרת האיום האיראני״, קרא ל״חוסן אזרחי״, והבטיח שהוא זה שיעניק את ״הגיבוי החשוב ביותר לטייסינו וללוחמנו״. אליהם חבר גם נפתלי בנט, המועמד המוביל להחליף את נתניהו, שהבהיר כי הוא ״מחזק את צה״ל, את ממשלת ישראל ואת ראש הממשלה״. אלו שאמורים להוות אלטרנטיבה לשלטון התבררו כמי שתומכים בו על מלא.

לעומתם, כאשר ממשלת ישראל מנסה להצית מחאה נגד השלטון באיראן ואך עושה ככל שביכולתה כדי לדכא ולהשתיק מחאות נגדה, מובילי המחאות מוכיחים שניתן לתמוך בלוחמים ובצבא מבלי לוותר על העמדה הביקורתית והחריפה נגד הממשלה.

השמדת ערך

עבור שקמה ברסלר, מייסדת מחאת הדגלים השחורים וממובילות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, הדיסוננס שעולה במערכה הנוכחית מול איראן ברור מאי פעם. היא מתחילה לפרוש את משנתה ונקטעת תוך שניות. ״רגע, בדיוק עולים פה מטוסים״. אין לה ספק שהמלחמה הנוכחית באיראן הכרחית, אבל באותה נשימה היא מפצירה להמשיך ולהסתכל על הדברים באמצעות פריזמה הרבה יותר רחבה. ״מה שמגדיר מדינות זה הנורמות והערכים שלפיהן הן מתנהלות. כלפי חוץ ישראל מתנהלת לפי תפישות עולם מערביות ליברליות אבל כלפי פנים עושים השמדת ערך – מרוקנים תוכן מכל מה שמביא לנו הישגים. זה מובל על ידי אידיאולוגיות קנאיות שמייצרות תוצאות הרסניות. רק תראו את חמאס ואת איראן״.

לדבריה לא קשה לפספס את הקו הישר שעובר בין המשטר הדתי הקיצוני של הרפובליקה האסלאמית באיראן, שישראל הליברלית מנסה להפיל, לבין המשטר הדתי הקיצוני שצומח בגבולותיה. ״ישראל, מדינה דמוקרטית עם חיל-אוויר וחיל מודיעין שנשענים על השכלה, מדע ומצויינות – ערכים ליברלים במהותם, מצליחה לייצר הצלחות באותן דיקטטורות. אבל מהצד השני מייצרת בתוך גבולותיה בדיוק את אותו הדבר״. 

״במלחמות מדברים על הצלחות נקודתיות, שהן אחלה אבל הלקח שצריך להילמד הרבה יותר רחב. לאיראן לקח 50 שנה לקרוס. לא צריך לחכות 50 שנה כדי לראות מה קנאות דתית והקצנה עושים למדינה״,

את סבב הלחימה הנוכחי עם איראן פתחו ישראל וארה״ב עם המון נעלמים במשוואה. המטרה המוצהרת: לחסל את משטר האייתולות. הדרך להשגתה: חיסול הצמרת של המשטר. איך עושים את זה? גם לישראל וגם לארה״ב היה ברור שלהרוג את חמינאי זה מהלך סמלי בלבד, בדיוק כשם שלהרוג את סינוואר התברר כמהלך סמלי: חמאס עודנו חזק ויציב ברצועת עזה, בדיוק כשם שמשטר האייתוללות עודנו יציב באיראן. 

תחילה היה נדמה שהמהפכה תבוא ממש בעוד רגע. היום באולפנים כבר מדברים על ״עוד כמה שבועות״. אין כל ערובה לכך שהאופוזיציה האיראנית, ולא ״העם האיראני״ כפי שאוהבים להכליל בישראל, תעז להקריב את חייה בשנית ולצאת שוב לרחובות. וגם אם תצא, אחרי שנים ארוכות של הפגנות בישראל כל אזרח מן השורה יודע שמחאה איננה מספיקה כדי להפיל משטר, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשטר רודני, דיקטטורי, דתי, קנאי ואכזר. ״החלוקה שנתניהו ייצר של ימין-שמאל, כן ביבי-לא ביבי, נשענת על שקרים. השאלה האמיתית היא האם ישראל תיבנה על פי ערכים של דמוקרטיה ליברלית, או על פי ערכים דתיים עם פרשנויות קיצוניות של יהדות״, מוסיפה ברסלר. 

את הקמפיין שנוהל כאן, בתמיכת חלקים נרחבים של הקואליציה ובתמיכה שבשתיקה של היתר, נגד שירות נשים בצבא, היא לא שוכחת כעת, כשנווטות וטייסות נלחמות גם במערכה הנוכחית. ״במלחמות מדברים על הצלחות נקודתיות, שהן אחלה אבל הלקח שצריך להילמד הרבה יותר רחב. לאיראן לקח 50 שנה לקרוס. לא צריך לחכות 50 שנה כדי לראות מה קנאות דתית והקצנה עושים למדינה״, היא מבהירה. ״בישראל מאפשרים השתמטות, לא רוצים נשים בצבא ומעבירים כספים לציבורים שלא מתגייסים, ומקביל מתגאים בניצחונות של נשים ואנשים בצבא ובערכים שבגללם התגייסו. הדיסוננס הזה כל כך צועק, וזה מטורף שהוא לא מדובר״.

״לגדל ילדה מתה״

למרות האסון שפקד את אשל ומשפחתו בבוקר ה-7 באוקטובר, את שיחתנו אנחנו מקיימים כשהוא על מדים בדרך לעוד סבב מילואים. ״אני מחבק כל אחד ואחת שהתגייסו לצבא. כל אחד ואחת מהחיילים והקצינים, ובאותה נשימה אני סולד מאותם קצינים בצבא שאחראים ל-7 באוקטובר וממשיכים גם עתה לכהן בתפקידם. נכון שצמחה כאן שרשרת פיקוד חדשה, אבל זה מתנהל ולא מנוהל, וזה נכון גם לדרג הצבאי וגם לדרג המדיני״. 

הייתה צריכה להיות מערכת בחירות, וישראל הייתה צריכה לצאת לדרך כשאת המושכות לוקחים אנשים אחרים. זה לא הזמן להגיד ׳זה לא הזמן למערכת בחירות׳. המשפט הזה מסמל את כל המצב העגום שישראל שוררת בו. זה כן הזמן, וצריך לסיים את המערכה במהירות האפשרית״

מאז אותו בוקר לקח על עצמו אשל משימת הסברה של ממש. כאחד ממקימי תנועת מועצת אוקטובר, בה חברות למעלה מ-1,500 משפחות שכולות, משפחות חטופים, ניצולי טבח 7 באוקטובר ומילואימניקים שדורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הוא מסתובב בין אולפנים, מדבר עם כתבים ואפילו הוציא ספר על מנת לשמר ולהזכיר את האמת על מה שקרה באותו בוקר – ולמעשה לא באמת נגמר מאז. ״אם הישראלי הממוצע, ואני ביניהם, היה יודע מה באמת קורה במשרד ראש הממשלה ומה מצב הביטחון הישראלי האמיתי, לא הייתי שולח את הבת שלי לשעה בצבא. הייתי מעדיף שהיא תשב בכלא, אני אבוא לקחת אותה הביתה ותהיה לי בת חיה. כל כך קשה לי לגדל ילדה מתה״.

גם באשר למלחמה מול איראן, אשל פוסק כי ״שום נושא שניגע בו לא מתקיים בצורה תקינה. אחרי 7 באוקטובר הממשלה, שנכשלה כישלון קולוסאלי, הייתה צריכה להתפרק. הייתה צריכה להיות מערכת בחירות חדשה, וישראל הייתה צריכה לצאת לדרך חדשה כשאת המושכות היו לוקחים אנשים אחרים לגמרי. זה לא הזמן להגיד ׳זה לא הזמן למערכת בחירות׳, והמשפט הזה הוא משפט שמסמל ומסמן את כל המצב העגום שישראל שוררת בתוכו. זה כן הזמן לסיים את המערכה במהירות האפשרית״.

אתה בכלל חושב שהיה צריך להתחיל אותה?

״אנחנו נכשלנו והפסדנו כבר בבוקר ה-7 באוקטובר. המצב אליו נשאבנו הוא תוצאה כושלת של התנהלות כושלת של ממשלה כושלת שהביאה אותנו לתחתית כל התהומות שישראל ידעה. איראן זו מדינה ענקית והטילים פרושים ממזרח למערב לצפון ולדרום. אני חושב שזו תהיה מערכה ארוכה וכואבת, והממשלה הזו, שמפגינה יהירות כל כך גדולה, חסרת כל הבנה בקריאת המפה האיזורית״. 

״אני נותן את הפרשנות הזו כאב שכול, אבל אני עצמי במילואים. זה הצבא של כולנו, זו המדינה שלי, וזו המדינה שהייתה של רוני. אני נמצא היום במשימה שהיא צוואה מרוני, שמסתכלת עליי עם החיוך הגדול שלה ואומרת לי ׳אבא, תמשיך׳. לשם כך אני ממשיך בפעולות שלי. בהסברה, בהכוונה, בניסיון לשנות ולתקן פה. זה בשביל הדור הבא שצומח פה, בשביל הנוער שמחר יהיו חיילים בצבא, ובשביל שישראל תיכנס למצב של החלפת השלטון לכזה שיהיה טוב וראוי יותר לאזרחי מדינת ישראל״.

שיטה אחרת

בצד השני של המתרס, יובל גרין, מראשוני החותמים על מכתב המילואימניקים וחלק מ״חיילים למען החטופים״, תנועה שקראה לחיילים לסרב כל עוד החטופים מופקרים בעזה. עבורו, בין אם המערכה בעזה ובין אם באיראן – כוח צבאי הוא לא הפתרון. ״הגישה שלי היא שמלחמה צריך להיות רק אחרי שהשתמשו בכל האמצעים האחרים, ואני יודע שעל ישראל אי אפשר לסמוך בהקשר הזה״, הוא אומר. ״אין מילואים לסרבנות. סרבן לא יכול לעשות מילואים ולסרב שוב, והקשר בין המערכה מול הפלסטינים לבין המערכה מול האיראנים די ברור״. 

״זו ממשלה שאי אפשר לסמוך עליה, שהיא אלימה בצורה קיצונית, שהיא פועלת רק באלימות ושההחלטות שלה מתקבלות על ידי אנשים שאי אפשר לסמוך עליהן, וכמו במקרה הפלסטיני – להפיל המון פצצות זה קל. האם זה יובל לשינוי? ניסינו את זה, עשינו את זה, הגיע הזמן לשיטה אחרת״

לדבריו של גרין, המהלכים של ממשלת ישראל הוכיחו שהיא לא מחפשת פתרונות, אלא ההפך. היא תדאג שנגיע שוב לאותה נקודה בסבב הבא. ״זו ממשלה שאי אפשר לסמוך עליה, שהיא אלימה בצורה קיצונית, שהיא פועלת רק באלימות ושההחלטות שלה מתקבלות על ידי אנשים שאי אפשר לסמוך עליהן, וכמו במקרה הפלסטיני – להפיל המון פצצות זה קל. האם זה יובל לשינוי? ניסינו את זה, עשינו את זה, הגיע הזמן לשיטה אחרת״. 

המרחק בין שירות המילואים של אשל לבין גרין אולי גדול, אבל המכנה משותף באופן ברור והוא לא משתמע לשתי פנים: אובדן אמון טוטאלי בהנהגה. בעוד הפוליטיקאים מהאופוזיציה ממהרים לחבק את נתניהו, מובילי המחאות מסרבים להעניק לממשלה חסינות בחסות המלחמה. הם זוכרים שמלחמות הן נשמת אפה של הקואליציה. מתחילת הקדנציה הנוכחית, מלחמות ומצבי חירום הם מה שהותיר את חברי הממשלה בשלטון אחרי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה, ואת שלוש השנים שחלפו מאז הושבעה הממשלה למדממות, השסועות, העניות, העצובות והרעות ביותר שחווינו. הניצחון מבחינת מובילי המחאות לא נמדד בהפצצה בטהרן או בעזה, אלא בבנייתה מחדש של דמוקרטיה ישראלית.