בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
20:32: שבעה עצורים עדיין מוחזקים בבית המעצר בצלאח א-דין, אין כניסה לאיש מלבד עורך הדין. עצור אחד שוחרר.
19:27: המפגינים יושבים ושוכבים על הרצפה כאות מחאה. "הגענו לפה כדי להציל את המדינה. אולי הקהילה האתיופית תלמד אתכם סופסוף מה זה להיות בני אדם. שנים התביישנו במי שאנחנו, בנתיים סלמסה מת, והרשימה עוד ארוכה."
18:50: ישנם עצורים נוספים, עדיין לא ברור המספר שנע בין שניים לשמונה. אנשים עוברים בקהל ואוספים כסף לשחרור העצורים בערבות בהמשך. הזעם לא נרגע
18:30: מפגינה שנרמסה פונתה מהמקום באמבולנס.
18:20: העצור הוא גנטו מנגיסטו מהיוזמים של המחאה הראשונה וההפגנה הנוכחית.
18:10: עצור ראשון לאחר שהתחילה הדיפה אלימה של המפגינים כדי לפנות את הכביש, ומהקהל עפו כמה בקבוקים על השוטרים. במקום רוסס גז מדמיע.
בשעה זו חוסמים מפגינים את כביש מספר 1 בירושלים, מול המטה הארצי, בהפגנה נגד אלימות המשטרה ולזכר יוסף סלמסה. המפגינים נשכבו על הכביש ללא תנועה, מחקים את התנוחה שבה נמצא סלמסה בתחנת המשטרה לאחר שחושמל בטייזר. מאז שעות הצהרים החלו מפגינים להתאסף במקום, ומספרם הולך וגדל.
צילומים: אבי בלכרמן
בהפגנה נישאו דברים קשים, והוקראה רשימה של יוצאי אתיופיה שנפגעו בידי שוטרים.
מתוך דבריו של יאיו (יאיר) אברהם: "חשבו שאתיופים ישכחו מהר, אבל הפעם הם נתקלו במשפחת סלמסה הגיבורים, שאומרים לא, לא ניתן להשתיק את הסיפור. היום, שנתיים למותו, אנחנו פה כדי להגיד לא שכחנו שהרוצחים יש להם שמות, יש להם כתובות, יש להם ילדים, והם יושבים ומעשנים נרגילה ואנחנו פה זועקים. כל שנה שנתיים שלוש, אנחנו צריכים להפנים: רוצחים אותנו, רוצחים אותנו בשם החוק.
צילום: אבי בלכרמן
"עכשיו כמו שאתם יודעים יש להם גם חוק, חוק המישוש, מטרידי מדינת ישראל, שאונסים, לא רק רוצחים, רוב הניצבים שלכם פרשו או בדרך לפרוש כי אנסתם והטרדתם, אתם לא מעל החוק, אם יש חוק בכלל. מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה. אנחנו נמות תוך כדי מלחמה.
"רובכם עושים צבא, הולכים מסתערים קדימה כדי להרוג מחבלים, אבל אתם שוכחים שכשאתם חוזרים הביתה – מחסלים אתכם שוטרים.
"אני ממליץ לאחי האתיופים שכל אחד ישמור על הגב שלו, תקנו שכפץ, קסדה, אני לא צוחק! זו לא בדיחה! שתהיה לכם מצלמה מחוברת לראש עם כובע, שיהיה לכם תיעוד לפחות, כי אחרת אנחנו נהרגים. אומרים מדינת ישראל ציונית, אני אוהב אותה – כשבאים להרוג אותנו, זכותנו להתמודד. לא רוצה למות בצבא, רוצה למות במאבק אזרחי.
"אני רוצה שבמדינת ישראל יכבדו אדם שחום עור, שלא יתבייש, שילך זקוף. הכי מקומם אותי שאתם מלח הארץ, ההורים שלכם, הסבים שלכם, שהם גיבורים בעיני, עשו את כל המאמץ, הם הלכו. שלא תחשבו שהמדינה רצתה לקלוט אתכם ולקבל אתכם, המדינה עשתה הכל לא לקבל אתכם, עשתה הכל כדי שימותו 4000 קורבנות במדבר סודן, הגענו בדרך לא דרך, על הפרצוף שלהם אנחנו חיים. אתם חושבים שזה יפה לחיות במרחב הלבן-שחור? אז אני אגלה לכם סוד: לא! לא נעים להם. זה לא מתעכל להם.
"אנחנו ערוכים לריצה ארוכה. למרתון. חברים, אל תמותו לי. אל תצאו לפאבים, אל תהרגו אחד את השני. בואו נלחם למען כל הקורבנות".
