תל אביב, 11.8.18
הרבה זמן לא הלכתי להפגנה. עזבתי את תל אביב, אני כמעט ולא מצלם מחוץ לבית, והאנרגיה שלי מושקעת בדברים אחרים. להפגנה הזו הרגשתי שאני חייב ללכת, לא כצלם אלא כאזרח. אין ספק שזו הפגנה היסטורית – אני לא חושב שהייתה פעם הפגנה של הציבור הערבי בתל אביב, בגודל כזה, על נושא אשר יכול וצריך לאחד את כל האזרחים, יהודים וערבים: הדמוקרטיה של המדינה שלנו, השוויון של כל אדם במדינה.
צילום: אורי פינר
אני מרגיש שאני צריך להתחיל בהתנצלות, בהגנה על עצמי, בשביל שלא ירגמו אותי באבנים עוד בטרם אתחיל לכתוב, כדי שלא מיד יתייגו אותי בוגד.
אני לא בוגד. אני אוהב את המדינה שלי וגם שונא אותה לפעמים. יש לי מנעד רגשות. גם את עצמי או את אנשים שהכי קרובים אליי בעולם אני לפעמים אוהב ולפעמים שונא. אני מאמין שזה בסדר, שזה טבע האדם. עצם העובדה שאני צריך להוכיח שאני לא בוגד, היא המהות של ההפגנה הזו.
המדינה שאנו חיים בה היא בעלת סתירה פנימית בבסיס שלה, היא בית לעם היהודי ובמקביל מדינה דמוקרטית. יש כאן ניגוד ואפליה של כל אזרח לא יהודי בבסיס ההגדרה של המדינה. אני חושב שאנו צריכים ללמוד לחיות עם הניגוד הזה, כי אי אפשר לוותר על הבית לעם היהודי וגם אי אפשר לוותר על הדמוקרטיה. כשחיים עם ניגוד זה קשה, אין מאה אחוז ביטחון, אין את התחושה הנהדרת הזו שאנו תמיד צודקים, וצריך לחיות עם הידיעה שלפעמים אנו לא צודקים או לפחות שהצדק הוא לא משהו אחיד.
ערבים בדואים, חילונים, דתיים, לאומנים, שמאלנים | צילום: אורי פינר
בהפגנה אמש היו המון אנשים, ערבים ויהודים. אני לא מבין ערבית, לצערי, ולכן לא יכולתי להבין את כל השלטים והקריאות השונות אבל ניתן היה לראות את המגוון בחברה הערבית: היו שם בדואים, משפחות חילוניות, משפחות דתיות, צעירים, מבוגרים, ערבים שמאלנים וערבים לאומנים. מהיהודים היו שם רק שמאלנים. ראיתי רק יהודי דתי אחד.
מעניין שלא הייתה הפגנת נגד של הימין. אולי המשטרה עשתה עבודת מודיעין מעולה והצליחה להפחיד את הצל, מרזל וחבריהם. היחידה שלא הכזיבה הייתה שפי פז שהגיעה עם שני בחורים צעירים ובחורה אחת ועשו בלאגן, ואפילו הצליחו לכמה שניות לגרור את המפגינים לקצת דחיפות וקללות.
הם עמדו לידי בלונדון מיניסטור עם שני מגאפונים וצעקו קריאות לגיטימיות, וכשמולם עברה הצעדה האנשים הגיבו אליהם. כאשר עבר הגרעין הלאומני (אולי פעילי בל"ד) היו קריאות על דם ופלסטין וכאשר עברה הקבוצה על "עומדים ביחד" היו קריאות של "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". היה יפה לראות את השוני בין הקבוצות וששתי הקבוצות האלו צועדות ביחד למרות השוני הזה.
לצלם את הדגלים בלב כבד | צילום: אורי פינר
כצלם, נמשכתי כמובן לצילום דגלי פלסטין והמהומות הקטנות סביב שפי פז, אך עשיתי זאת בלב כבד – גם בי יש ניגוד פנימי. מצד אחד, אני מחפש את הריגוש והצורך לתפוס תמונה טובה. מצד שני, הצורך לנסות להיות אובייקטיבי – צלם לא יכול להיות אובייקטיבי, זו דעתי לפחות – ובגלל זה אני מתעקש לצלם עם פלאש ישיר, ולהזכיר לצופה שזו תמונה מנקודת המבט של הצלם. צילום תמיד יהיה נקודת מבט אחת, סובייקטיבית.
הגזענות והפחד מוטמעים בגוף שלי. כאשר צילמתי את הגרעין הלאומני לכמה דקות הייתי לבד בלב הגוש, סביבי ערבים בלבוש שחור עם דגלי פלסטין, שקוראים קריאות שאני לא מבין. ברור שפחדתי, ברור שרצו לי מחשבות בראש למרות שלא נשקפה לי כל סכנה. אני מאמין שאני צריך להכיר את התחושות האלו ולא לתת להן להשתלט עלי, אבל גם לא להרגיש אשמה בגללן.
היכולת להכיל ניגודים | צילום: אורי פינר
המהות של ההפגנה מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי היא היכולת שלי כאזרח ישראלי-יהודי לקבל את זה שיש אזרחים שחלק מהזהות שלהם היא פלסטינית ומותר להם להניף דגל פלסטין. אני יכול לדרוש מהם להיות אזרחים שומרי חוק, אבל אני לא יכול למחוק להם את הזהות.
היכולת להכיל ניגודים ולהבין שהמציאות מורכבת – זאת הייתה מהות ההפגנה.
[mc4wp_form id="1006521"]
