תחת מיסוך כבד של הבטחות נקם, אישרה אתמול ממשלת ישראל ברוב של 62 מול 48 את מה שהיא מכנה "חוק עונש מוות למחבלים". זהו חוק שמתפקד בפועל כמנגנון הוצאה להורג לערבים בלבד, תוך הבטחה מפורשת של יוזמיו ש"אין דבר כזה מחבל יהודי". השימוש במילים מכובסות כמו "פגיעה בתקומת העם היהודי" אינו רק קוד משפטי לייצור הפרדה גזעית מובנית, אלא הגדרה גמישה ומסוכנת שנועדה לסמן כל פלסטיני כמטרה, ובאותה נשימה להפוך את הגרדום לכלי פוליטי כנגד כל מי שיעז להתייצב נגד המשטר.
השימוש במילה "פופוליזם" עושה עוול למציאות, שכן בפועל, החוק הזה הוא תשתית ביורוקרטית לרצח בחסות המדינה. החוק הופך את עונש המוות מ"אופציה" ל"חובה" (Mandatory Death Penalty). הוא שולל מהשופטים את שיקול הדעת, מונע מהמפקד הצבאי להמתיק את העונש, וקובע לוח זמנים של 90 יום לביצוע בתלייה.
בזמן שהציבור מוזן באשליה שהוא מקבל את "ליטרת הדם" עבור ה-7 באוקטובר, קריאה פשוטה של הנוסח הסופי מבהירה: בישראל אין ענישה רטרואקטיבית, והחוק הזה לא יחול על מחבלי הנוח'בה. הוא כן יהפוך כל פלסטיני ליעד, כל חטוף בשבי למטרה חיה שמתמקחים עליה מול חבל התלייה, וכל קצין צה"ל בבית דין צבאי ליעד מבוקש בהאג.
גרדום לפני צדק
רגע לאחר שהחוק עבר הוגשו 2 עתירות שאוחדו לכדי עתירה אחת. הראשונה הוגשה מטעם האגודה לזכויות האזרח, והשנייה מטעם הארגונים עדאלה, הוועד נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט, רופאים לזכויות אדם, וכן חברי הכנסת ממפלגת חד״ש עאידה תומא סלימאן, אחמד טיבי ואימן עודה. ח"כ גלעד קריב (הדמוקרטים) הודיע כי יגיש עתירה נוספת יחד עם מכון זולת וקול רבני לזכויות אדם.
העתירות שהוגשו חושפות כי החוק החדש אינו רק אכזרי, אלא מעגן "קונספציית אפרטהייד" בתוך ספר החוקים. לטענת העותרים, החוק יוצר הפרדה גזעית מובנית: הוא נתפר כדי לחול על פלסטינים בלבד – הן דרך בתי הדין הצבאיים בגדה והן דרך ניסוחים פוליטיים כמו "פגיעה בתקומת העם היהודי" בחוק העונשין, ומחריג בפועל יהודים המבצעים עבירות זהות. מעבר לאפליה, העתירות מדגישות כי הכנסת חרגה מסמכותה בכך שחוקקה עבור הגדה המערבית, שטח שבו היא אינה הריבון, מה שמהווה סיפוח דה-פקטו והפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ואמנת רומא.
במישור הפרוצדורלי, העתירות תוקפות את המנגנון שהופך את הרצח ל"חובה" ושולל את עצמאות השפיטה. על ידי ביטול הצורך בהחלטה פה-אחד, שלילת סמכות החנינה וקביעת לו"ז של 90 יום לביצוע, החוק מונע כל אפשרות לתיקון טעויות משפטיות או להוכחת חפות. גם הניסיון הנאלח להסמיך "גורם מוסמך" לקביעת מוות הוא עקיפה ברוטאלית של האתיקה הרפואית, שכן המדינה יודעת שרופאים יסרבו להיות תליינים, ולכן מסמיכה אנשים חסרי הכשרה לוודא הריגה, רק כדי לספק את יצר הנקמה.
העותרים מפריכים את טענת ההרתעה באמצעות חוות דעת מומחים ועדויות של גורמי ביטחון, וקובעים כי מדובר בחוק שתכליתו היחידה היא נקמה גזענית. בשל הפגיעה האנושה והבלתי הפיכה בזכות לחיים ובהליך הוגן, דורשים הארגונים מבג"ץ להוציא צו ביניים דחוף שיעצור את פס הייצור של הגרדום הממשלתי. בית המשפט העליון החליט היום (ג׳) כי המדינה תידרש להשיב לעתירות ולבקשה לצו ביניים עד ל-24 במאי. המשמעות היא שבג"ץ מעניק לממשלה שהות של כמעט חודשיים להצדיק את החוק, בזמן שהמכונה הבירוקרטית כבר מוכנה לעבודה. השופט יחיאל כשר הוסיף כי "לא מצאתי להורות על מתן צו זמני".
מטרד היועמ״שית
בזמן שיוזמת החוק, לימור סון הר-מלך, הביטה בראש הממשלה בעייני עגל מעריצות ואמרה לו "אני לא אשכח לך את זה, אני יודעת מה זה דרש ממך", השר בן גביר כבר עבר לחלק סוכריות ולפתוח שמפניות במליאה. המופע הגרוטסקי הזה לא היה חגיגת ניצחון פוליטית, אלא טקס חנוכה של תשתית רשמית למהפך משטרי רצחני. בן גביר, בשיכרון כוח מוחלט, לא טרח להסתיר את הכוונות. מבחינתו, החוק הוא הדרך לעקוף את ״מטרד היועמ"שית והפרקליטות״, ולהפוך את המוות לסטנדרט. "ברירת המחדל היא עונש חובה", הצהיר מעל הדוכן. "הכלל הוא עונש המוות, החריג הוא מאסר עולם".
הקינוח הגיע בציוץ הניצחון שלו ברשת X. ״עשינו היסטוריה״, הוא כתב. ״מעתה תדע כל אם ביהודה ושומרון שאם הילד שלה יצא לרצוח – אחת דינו לגרדום". זוהי תמצית "ההיסטוריה" של עוצמה יהודית: לא ביטחון, אלא גרדום פוליטי שנתפר לפי מידה אתנית, וחגיגה על דמם של יהודים ופלסטינים כאחד.
