ביום שני השבוע, קצת אחרי חמש וחצי בערב, העלה ראש הממשלה לדף הפייסבוק שלו תמונה אחת מינורית, בנאלית וכמעט מיותרת, ולשבריר שניה, למיקרו-נאנו-סייבר-מופתי-שניה מזוככת אחת, קרן שמש חדרה מבעד לקיפאון המדיני, הכלכלי והאישי של יחסיי עם ראש הממשלה.
"שקיעה ירושלמית" היה הכיתוב המינימליסטי, ונראה בה אדם אפרפר והדור, המצולם כמעט מגבו על רחבת שיש גדולה, מביט על אור הולך ודועך מעל לכרך סגלגל, ואיזו שלוות בין ערביים נסוכה על הכל. תמונה אגבית, לא מרוטשת ולא מלוטשת, של אדם שכל הצילומים שלו מהונדסים בקפדנות ניאו-ייקית מבחינת תאורה, זווית, קומפוזיציה ומיזנסצינה. תמונה בלי דגל, בלי מפת המדינה, בלי ספר תנ"ך. ופתאום האורטור הבלתי נלאה שכל העולם עבורו הוא פודיום לנאומי תוכחה ומדון, שבסוף כל משפט שהוא אומר בעברית יושב ערבי עם טרבלינקה, שכל הופעה תקשורתית שלו מלווה בסאונד-בייטים שנוהרים בכמויות אדירות של בולשיט, עולה עם כיתוב כמעט ניטראלי, מהסוג שרפרנט בחברת ביטוח יכול להעלות בסופו של יום כיף. שקיעה ירושלמית.
ופתאום אתה לרגע גם מאמין לו שיש שם אדם אמתי, מתחת למסכות ולשקרים, במקום שבו ביום רגיל אתה מוצא רק עוד שכבה עבה של מסקרה וכזב, יש עכשיו גם אדם שעומד נפעם אל מול שקיעה רומנטית על העיר בה גדל ואותה נדר לשמר לנצח נצחים, ולא אדם רדוף, שנלחץ מזה שנפתלי בנט העלה תמונה של נוף ירושלמי הנשקף מחלון משרדו כמה שעות קודם לכן, וחשש שייתפס כפחות פטריוטי. אדם שמבקש אותך להצטרף אליו ברגע אינטימי, לחלוק אתו את העולם שבד״כ אנחנו לא רואים ביחד. להשאיר אותו שם כתמונה של מצביא מדולדל, שיכור כוח, מביט בתוגה אל השקיעה של הממלכה. תמונה של ערב סתווי שגרתי, חסר ייחוד, נטול נצחיות אבל בלתי מתכלה, משהו לתלות על לוח לבך, לצד התמונה של הרעייה והילדים.
and then