בשבועות האחרונים קראתי די הרבה על עצמי. כן, נראה שהטרנד הלוהט כרגע הוא לדבר עלי. לפי מה שאומרים, מתברר שקוראים לי "מילניאל", שאני חי בצורה מופקרת, מתמסר להנאות הרגע, נהנה מההווה, לא חושב על העתיד, לא חוסך לפנסיה.

זה דווקא היה לי מאוד נחמד, לקרוא עלי. נעים בגב כזה. אמנם התיאורים לא מחמיאים במיוחד והבשורות בעיקר רעות, אבל זה תמיד כיף שמדברים עליך. "די, תמשיכו", חשבתי לעצמי. תרדו עלי, תשמיצו, לכלכו עליי כמה שאתם רוצים, העיקר שתאייתו את הדור שלי נכון: זה Y, כמו ב-YOUNG, כמו ב-YOUTH, זה מילניאלס, מ"מילניום", כי אנחנו הדור של תחילת המילניום, שזה עכשיו, כלומר, ממש לא מזמן, בעצם כבר עבר יותר מעשור… רגע, יכול להיות ש… לא… לא יכול להיות… הייתכן…

ההבנה נחתה עליי בבת אחת והתנפצה בראשי כמו קופת החזרזיר הדמיונית שלי בכל פעם שאני שומע שנפתח שוק אוכל חדש: רגע, אני רואה מה אתם מנסים לעשות כאן! אתם לא "עוסקים בי"! אתם מסכמים אותי! פאק, אתם מסכמים את הדור שלי!

כן כן. אלה לא כתבות "דוח מצב", אלה הספדים. כשהדור שלי מקבל כינוי ותארים, זה אומר שעוד רגע התיק שלו נסגר ועוברים לעסוק בדור הבא בתור. כשעוז אלמוג נותן בי סימנים, זה אומר שאני כבר גופה קרה, מוצקה, קשיחה, שכבר לא הולכת להשתנות יותר מדי מעכשיו.

אז… היי, אתם שם, שומעים אותי? זה אני, כן כן, בתוך הארון. אני עוד לא מת. אתם מוכנים לחכות עם "החיים שכאלה", בבקשה? אפשר להמתין שניה עם ההספדים? אני לא מוכן שתדליקו לי נר! השמועות על מותי היו מוקדמות! יש לי עוד הרבה להספיק! אני עוד בשיאי! רק עכשיו הגעתי לעבודה שרציתי! ארבעים זה השלושים החדש! הלו, שומעים?

יש לי עוד איזה שלושים שנות עבודה, וזה עוד לפני הפנסיה, ואז הרי מגיע כל הכיף, מתחילים ליהנות מהחיים, לטייל בעו… המממ, רגע, אתם אומרים שלא יהיה לי כסף בפנסיה…? כאילו, לא יהיה לי כסף, אבל יהיו לי נכסים, כן? ואוכל למכור אותם ו… אה, גם נכסים לא? ואני לא אוכל, נגיד, סתם לקחת תרמיל ולעלות על מטוס ולנסוע למקומות בעולם ולטיי… לא, אה… אני מבין…

יודעים מה, יאללה, עזבו שטויות. תמשיכו לסכם. תספידו חופשי. זה נעים. בואו נהנה מהרגע. מתי הכתבה הבאה? רק לאיית נכון, כן? דור ה-Y. כמו ב ב-BYE. אפשר להוריד אותי עכשיו.